הצגה אחרונה ודי | הדרך שלי לעוץ

צחי ממשיך לבד בדרך אל עוץ ואל עיר הברקת, והוא גם מסביר למה * צחי בטור פרדה מהבלוג שלו

(לחצו כאן לכל הרשומות הקודמות)

אומרים לי שתפקידי למשוך בחבל. כזה שעשוי מֵעשרות או שמא מאות חוטים דקים שלופפו יחדיו לכדי חוטים עבים ובסופו של תהליך הפכו לאותו חבל שבסופו כדור חוטים מסורבל בצבע לבן. ואותו כדור בוהק ככדור בדולח אך גם בלתי ניתן לשבירה, שכן גם הלה היה מלופף ועשוי טוב טוב כאותו החבל, חוט על חוט ושכבה על שכבה.

"מתי למשוך בו?" אני שואל.

"כשהכול ייגמר", עונים לי.

"ומתי זה יקרה?"

"אתה כבר תדע".

אז אני עומד לצדו של החבל ואצבעותיי מרפרפות קלות על חוטיו הרבים, קימורים דקים וכאלה שקצת בולטים יותר מאחרים. לאותו החבל היה משקל לא מבוטל, ואחרי מחשבה ארוכה הבנתי שבשביל ליצור אותו צריך לעשות מלאכה רבה, שמא רבה מדי.

כיצד הפך ממיני רבים לכדי אחד? עמוס לעייפה בפרטי פרטים שלא ניתן לראותם גם אם אתאמץ דיו להבחין בהם. שהרי יותר מאיש אחד יצר את אותו החבל והשקיעו בו את מיטב זמנו. ואז עיני זזות לכיוון קודקודו שאותו כמובן איני יכול לראות אבל אני יודע שהוא קיים.

ואז אני מבין שזה אני. אני בנוי מאין-ספור שכבות שמבוגרים ממני ארגו סיבב גופי כדי ללמדני דברים שלא ידעתי באותם הזמנים, להגן עליי מפני מזיקים ושאר דברים.

כמה רגעים עוברים ואני מושך בו קלות. הפרגוד למעלה מתנענע כמפרש ספינה שרוח קלה נתקלה בו בעודה עפה לה ברוחות העולם. והגיע הזמן לחשוב, הנה אני בוגר דיו בכדי להבין יותר מדבר או שניים על העולם, יודע שיש בו יותר משביל אחד ויותר משתי דעות.

אי לכך אני בוחר לנטוש.

ומדוע?

פעם הכרתי מקום שנחה עליו דעתו שאני מי שאני. ואותו המקום היה לי כְּבית שלא שפט אותי על מי שאני ועל נטיותיי המיניות. פשוט קיבל ושתק. אבל אז הבית פתח שעריו בפני קהלים אחרים והבנתי שמגיע הרגע הזה שפשוט צריך לנטוש. לפרוש כנף ולהתחיל באמת את החיים.

אז אמרתי תודה יפה ועפתי, פרשתי כנף ומצאתי את עצמי בשום מקום אחר אלא במקום אחד שרציתי תמיד להיות בו. אני העצמי. הגיע הרגע שבו אני יכול להתבגר ולומר מה מתאים לי ומה לא ואני בוחר בנוחות שלי על אף מה שיגידו אחרים. שהרי לרגע הזה חיכו כל המבוגרים שליוו אותי בחיי.

אז אני רושם מילים אחרונות לרשומה האחרונה שלי, ולוקח חופשה ארוכה בתקווה שבה אבין את עצמי ואת האחרים טוב יותר ואדע לאן נושבת הרוח ולהיכן המפרשים פונים. ובינתיים אחזור לחלומות אחרים שאותם צריך אני לפרוש על גבי טיוטה לבנה ואמשיך הלאה, אל החלום הבא.

הדרך שלי לעוץ תמשיך, ועד שלא אגיע לעיר הברקת לא אכנע. אבל חלק מהדרך צריך לעבור לבד, ללא כל מלווה וזה הרגע שלי. אז אני בוחר למשוך בחבל העבה דיו ובמכה אחת הפרגוד נופל ומכה את הארץ, חוצץ ביני לשאר העולם, חובט באדמה המאובקת מאבק דרכים העולה מעלה לעבר השמים הפתוחים.

אני מלטף קלות את הפרגוד ולוחש לעברו: "זהו בינתיים, זו ההצגה האחרונה שלי, עד שאבחר להרים את הפרגוד כלפי מעלה".

אני לא יודע מתי זה יקרה. אולי, לא בטוח. אבל תודה לכם, הקוראים, שקראתם גיבוב של מילים שכתבתי בלילות חשוכים ונתתם מזמנכם לשם בידור שהוא שניסיתי לכתוב.

עד לפעם הבאה שניפגש – שלכם באהבה,

צחי

כאן המקום להודות לצחי על 10 חודשים שבהם התפרסמו הרשומות שלו בקביעות בכל יום שני. רשומות שנגעו, שהכאיבו, ששיתפו, שליטפו ושסיפרו סיפור ותמיד לא היו אדישות למתרחש.

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. תודה לכמוך שבעזרתם הפכתי לאדם שאני כעת. הם היו שם ברגע ובזמן הנכונים.

    תודה לכל מי שטרח לקרוא ולהגיב

    אמשיך לכתוב ותמיד אהיה מעבר לשביל הצהוב

    תודה