פולמוס: המצעד – טוב או רע להומואים? | הלכה

האם הקיום המצעד בבחינת ירייה ברגל הקהילה ההומואית או בבחינת יריית זינוק לריצת 2000 מטר? * עמנואל שילה, אבי סגל, עמנואל שילה (בשינוי אדרת), פרופ´ עוזי אבן ועברי לידר מנסים לתת תשובה האם המצעד טוב או רע להומואים

עמנואל שילה, עורך "בשבע", חושב ש"מצעד הגסות" לא מחזק את מעמד ההומואים:

לאן הם צועדים? / עמנואל שילה

בלשון חז"ל המילה גאווה מתחלפת לעיתים בביטוי ´גסות רוח´. בהתעקשותם הלוחמנית לקיים את המצעד דווקא בעיר הקודש, מארגני מצעד גסות הרוח פועלים בניגוד לדעת רובו המוחלט של הציבור, וספק אם הם מייצגים אפילו את רוב בעלי הנטיות כשלהם. רבים מחבריהם מבינים שדרך ההתרסה הפומבית רק מעוררת התנגדות.

בשנים האחרונות מעמדם וזכויותיהם של בעלי הנטיות ההפוכות רק הלכו והתעצמו, ולצאת נגדם בפומבי נחשב א-פוליטקלי קורקט. גם מי שהאמינו שמעשיהם הם תועבה מיעטו לבטא בקול את דעתם. העימות הסוער סביב המצעד בירושלים הביא לכך שלראשונה מדי שנים מבוטאת ההתנגדות כלפיהם בגלוי וללא חשש. מול אלפים בודדים שיצעדו במצעד גסות הרוח, צפויים להתייצב בהפגנות נגדיות מאות אלפי בני אדם. האומנם זוהי הדרך שבאמצעותה יחזקו הגאים את מעמדם? נדמה כי נועה סתת וחבריה התאהבו במאבק העיקש ובחשיפה התקשורתית, ושכחו בדרך את שאיפתם לנורמליות ולגיטימציה, שנדמה כי בשבועות האחרונים הם רק מתרחקים מהשגתן.

משטרת ישראל המליצה לבטל את המצעד מחשש לחיי אדם. היועץ המשפטי, בהחלטתו הלא-מפתיעה לקיימו בכל זאת, לקח על עצמו אחריות כבדה. אם חלילה יקרה אסון, גם למני מזוז יהיה חלק באחריות.

גם מארגני ומשתתפי המחאה הגדולה נגד המצעד צריכים להשגיח היטב שמקרים כמו דקירת צועדים בידי קנאים חמומי-מוח לא יחזרו על עצמם. אין למחות נגד גילוי עריות באמצעות שפיכות דמים, מה גם שהאמונה בצדקתם תתעצם שבעתיים בליבם של בעלי-הגאווה אם יהיה להם אמיל גרינצווייג משלהם.

(פורסם ב"בשבע", י"ח במרחשוון בתמוז התשס"ו, 9 בנובמבר 2006)

באותו גיליון אבי סגל סבור שבכל מקרה מארגני המצעד ניצחו כי זכו ליחסי ציבור חינם אין כסף וכי התנגדות החריפה למצעד השחירו הדתיים עצמם את תדמיתו של הציבור הדתי והציגו אותו "כמי ששוב נאבק בחופש הביטוי וכופה את דרכו על הרוב"

מצעד האיוולת / אבי סגל

בעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא ברור אם מצעד היוהרה של קהילת היהירים והיהירות יתקיים בירושלים, באיזה מסלול בדיוק, וכמה שוטרים יאבטחו את האירוע במקום לעסוק בעניינים חשובים באמת כמו חלוקת מגבונים לנהגים.

אבל גם אם יצליחו הדתיים במשימתם, ומצעד השחצנות יבוטל או יועתק לשטח סטרילי נטול כיפות, צר לי לומר כי מארגני המצעד כבר ניצחו. במקום פריק-שואו מרגיז אך קצרצר, צעדה של מספר שעות במסלול חד כיווני אל תהום הנשייה, זכו אנשי ´הבית הפתוח´ לחודש של פרסום חינם, להנצחת תדמיתם כשומרי הסף של הדמוקרטיה, ולהשחרת תדמיתו של הציבור הדתי כמי ששוב נאבק בחופש הביטוי וכופה את דרכו על הרוב. ואנו, הדתיים הלאומיים החשופים לפגעי התקשורת והרחוב, זכינו לחודש של טמטום מוחין בנושא החדשותי הכי דוחה במדינה, כולל לריסה ויגאל וכולל א´ ונשיאנו מ´. למה? למה כל זה מגיע לנו?

למען הסר ספק: אני מתנגד למצעד ההתנשאות – יש דברים שילדיי לא אמורים לראות לפני שיביאו לי נכדים. אגב, אני מתנגד למצעד לא רק בירושלים אלא גם בתל אביב. מבחינות מסוימות, אני אפילו מעדיף מצעד בירושלים מאשר בתל-אביב, ולו כדי להדגיש כי ירושלים אינה שייכת דווקא לחרדים או לערבים, ותל אביב מכורתי אינה עיר חילונית לגמרי. אלא שמאבק כיפוף הידיים בין המגזרים היריבים הפך בזמן האחרון לטירוף מערכות כללי. בשם קדושתה של ירושלים ובשם הדמוקרטיה, הפכה האווירה הציבורית הישראלית למורעלת, אלימה ורחוקה מקדושה.

השבוע חלפתי על פני עמוד מודעות ברמת גן, שהיה מכוסה כולו בהעתקים של מודעה אחת נגד "מצעד הזוהמה", כלשונה. לזכותה של המודעה ייאמר, כי היא עדיפה בהרבה על מודעה לסרט קולנוע העוסק בבועה התל אביבית. אבל השפה, הסגנון, הבוטות, הפטישים בראש – אם זוהי מודעה נגד זוהמה, מפחיד לחשוב כיצד תיראה מודעה בעדה.

בכלל, כיצד יכולים תושבי ירושלים לדבר על מאבק בזוהמה? האם הם יוצאים מדי פעם לרחובות העיר? האם ירושלים היא מופת של ניקיון, סדר, יופי וטיפוח? האם נכונה השמועה כי לבתים בירושלים יש קירות, מתחת לכל המודעות והפשקעווילים? האם המקומות הקדושים מתוחזקים כמו ארמונות ורסאי, להבדיל? אני מבין שהבערת פחי הזבל יכולה להיחשב כהמחשה של מאבק בזוהמה, אבל בכנות – האם אלה המתיימרים לעמוד על משמר קדושת ירושלים בזמן המצעד, שומרים על העיר הקדושה במשך כל השנה?

אבל לא הייתי עוסק בנושא מצעד הרברבנות, אם היה מדובר רק במאבק חרדי. את המנהיגות החרדית אני מבין בהחלט: מדובר כאן באירוע איום ונורא המתרחש מתחת לאפה, ולא בנושא שולי ומרוחק כמו גירוש יהודים מאדמתם והחרבת בתיהם, ישיבותיהם וקבריהם (וסליחה על ההכללה: חלק מהחרדים היו שותפים מלאים למאבק ההוא). מפתיעה אותי יותר ההתגייסות של מנהיגי הציונות הדתית, אנשים חשובים וחושבים, לאותו מאבק סוער ומתמשך נגד הצעדה האידיוטית הזאת.

אני קורא מאמרים נוקבים נגד המצעד, עם טיעונים שאין להם קשר לקדושת ירושלים, אלא דווקא לקדושת רגשותיה של האוכלוסייה הדתית. אז נכון, מצעד גבהות-הלב מהווה חוצפה שאין כדוגמתה. אז מה? האם אנחנו צריכים להגיב באגרוף על כל הוצאת לשון? האם כל התגרות חייבת להפוך למלחמה?

כן, אומרים אנשינו – נפגעי טראומת הנחישות והרגישות – אם נוותר להם עכשיו, ידרכו עלינו גם בפעמים הבאות. אולי. רק שאם אנו תוקעים את הראש בקיר, אם אנו מתעקשים להיכנס למאבק בו הכישלון ידוע מראש, עדיין ידרכו עלינו בעתיד, ובינתיים אנו משלמים מחיר יקר מדי בהווה. מי שמתבונן במאבק בעיניים פקוחות יודע, שגם אם יתבטל מחר מצעד הגאווה (מצטער, נגמרו לי המילים הנרדפות), הניצחון הרגעי של הדתיים יהפוך כולו לתבוסה.

נ"ב: כולנו יודעים כיצד זה יסתיים בסוף, נכון? יהיה מצעד בירושלים, ואם לא השנה – אז בעוד שנה או שנתיים. לא עדיף לעצום עין ליום אחד, או לנסות להתפשר, ולרכז את כל העוצמה במחאה נגד השחיתות בפרקליטות המדינה? מה, החבורה ההיא לא מזהמת לכם את העיר?

חמסה עלינו

"מותר לנו לצעוד בכל מקום"; "חייבים לשמור על חופש הביטוי", "זאת מהות הדמוקרטיה"; "אסור להיכנע לאיומי התושבים"; "אנחנו חייבים לצעוד דווקא שם כדי להוכיח שהעיר הזאת היא גם שלנו"; "מדובר בקיום שלנו, בזכות שלנו לחיות בגאווה".

(כמה רעיונות חינם לברוך מרזל, למקרה שינסה שוב לערוך מסע בחירות בסכנין)

(פורסם ב"בשבע", י"ח במרחשוון התשס"ז, 9 בנובמבר 2007)

8 חודשים אחרי, לעמנואל שילה יש הרהורי חרטה: "כדאי לשקול שוב אם יש טעם בהמשך המחאה. מבחינתם של בעלי הגאווה, הערך התעמולתי של המצעד הוא כאין וכאפס לעומת הבמה הנרחבת והתומכת שהם מקבלים בתקשורת". והוא לא שוכח להפנות חִצים גם למגזר הדתי ולדרוש חשבון נפש נוקב

המצעד התקשורתי / עמנואל שילה

הרבה מאוד דובר בציבור ובתקשורת על ´מצעד הגאווה´ לפני שצעד, ומעט מאוד לאחר שהסתיים. ברחוב הירושלמי המצעד היה קצר מאוד, אבל בתוכניות האקטואליה נמרח הסיקור והדיון לפחות על שבוע. הבג"צים למיניהם, ההתנגשויות האלימות עם המשטרה, האיום לפוצץ את המצעד באלימות – כל אלה הפכו את המצעד הקצר ודל-המשתתפים לסיפור תקשורתי חם שבכל יום הניב כותרות חדשות. לאחר שהמצעד צעד וכלום לא קרה, גם העיסוק התקשורתי דעך במהירות.

רובו של הציבור החרדי לא השתתף הפעם במחאה, בגלל חשש מנזקים חינוכיים כתוצאה מהפיכת הנושא לשיחת היום ברחוב החרדי. לטעמי, הנמכת הפרופיל התקשורתי והציבורי של העיסוק בעניין היא יעד חשוב לא פחות שמצדיק לשקול שוב אם יש טעם בהמשך המחאה. כי מבחינתם של בעלי הגאווה, הערך התעמולתי של המצעד עצמו הוא כאין וכאפס לעומת הבמה הנרחבת והתומכת שהם מקבלים בתקשורת. ללא המחאה והאיומים, האירוע יישאר עניין מקומי, והסיקור בתקשורת הארצית יצטמצם לאפס. כמו שקורה במצעד הגאווה בתל-אביב או בחיפה.

ברוב הדיונים התקשורתיים מתנהל העימות בין תומכי המצעד למתנגדיו במתכונת קבועה. נציגי ´הבית הפתוח´ טוענים לזכותם הליברלית לחיות על פי נטייתם ולבטא בחוצות את דעתם, כשהטיעון הנגדי הוא שיש להימנע מהצעדה בגלל פגיעה ברגשות הדתיים או כדי לחסוך את הבלאגן ואת משאבי המשטרה. טיעונים לגופו של עניין, השוללים את עצם הלגיטימיות של התופעה, כמעט אינם נשמעים. ומי שינסה להשמיעם לא יזכה לבמה הוגנת, בגלל השקפתם הברורה של רוב השדרנים ומנחי התוכניות. קשה מאוד להסביר את חומרתם של איסורי עריות בבמה חילונית, שאינה מכירה במצוות שבין אדם למקום. הסברים חברתיים ודמוגרפיים אינם מספיק חזקים כדי לשכנע מדוע מישהו צריך לוותר על מה שמבחינתו הוא קריטי כל כך. כך מוטמעת בתודעת צרכני התקשורת הדעה שברור כי זכותם של בעלי הגאווה לחיות על פי נטייתם, וכל השאלה היא רק האם נכון לנופף בסמרטוט האדום הזה מול עיניהם של מי שעוד לא מספיק נאורים כדי לקבל זאת.

אולי במקום לנהל מלחמה אבודה נגד התאזרחות התופעה במגזר החילוני, מוטב שניתן את הדעת כיצד לבלום את הלגיטימציה הזוחלת שלה בתוך המגזר הדתי. פעם הצהירו חז"ל כי "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה". היום, יותר מדי רבנים שמתבטאים בנושא הזה נוקטים עמדה אפולוגטית, כמו מבקשים סליחה על שהם בכל זאת לא יכולים להתיר איסורי כרת. באתר nrg יהדות מאפשרת המערכת ללסבית דתייה לבחור את בת הזוג שלה לאשת השנה, ואין מוחה. במאית שמזוהה כדתייה שותפה בעשיית סרט על בנות מדרשה צדקניות שבוחרות בזוגיות לסבית, ובראיון איתה מביעה את דעתה ההלכתית המלומדת כי "הדת לא אוסרת". בדיווח באתר ynet יהדות מספרים לנו איך באחד המופעים ב´פסטיבל היהדות´ בכפר בלום (אירוע שזוכה ליחסי-ציבור מצוינים בכלי התקשורת הדתיים) דיבר מישהו על "אנקדוטות מחייו עם בן-זוגו", ומציינים כי למרות נוכחות דתיים רבים בקהל "לא נרשמו התעלפויות או מחאות". הסחף ההדרגתי הזה מדאיג הרבה יותר ממצעד של אלפים בודדים, שאלמלא ההפגנות האלימות מעטים היו מתעניינים בו.

(פורסם ב"בשבע", כ"א בסיוון התשס"ז, 7 ביוני 2007)

אפילו אם המצעד יתקיים יצאנו מופסדים, מכיוון שהציבור בארץ סולד ממלחמות מיותרות, וזאת מלחמה כזאת מיותרת"
פרופ´ עוזי אבן בטור דעה על המצעד

[לקריאת הכתבות בגודל מלא לחצו על התמונות]

(פורסם ב"ישראלי", ט"ז במרחשוון התשס"ז, 7 בנובמבר 2006)

"אם המצעד מפריע לירושלמים – אולי עדיף שלא לקיימו שם. אני לא רואה את המטרה שמאחורי קיום המצעד שם"
תתפלאו, אבל עברי לידר מסתייג מעצם קיום המצעד

(פורסם ב"ידיעות אחרונות", מוסף "24 שעות", י´ במרחשוון התשס"ז, 1 בנובמבר 2006)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.