בזכותם אנחנו כאן: הכירו את יאיר – מייסד הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ההומואים הדתיים | כל-מיני

לפני 26 שנה הקים יאיר הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ההומואים הדתיים. הוא מספר על ההחלטה להקים את הקבוצה, על החששות, מה היה תוכן המפגשים, וגם למה הוא מתגעגע. וגם יש לו גם מסר לאומה * בלעדי לכמוך

(עוד בעניין: בזכותם אנחנו כאן: הכירו את יוני – מייסד "הקו הסרוג", המענה הטלפוני הראשון להומואים דתיים; בזכותם אנחנו כאן: הכירו את חנן)

היסטוריה

יאיר, 53, גר בארה"ב, איש עסקים, מגדיר עצמו מסורתי פלוס ("כשאני בארץ אני חובש כיפה. בחו"ל אני כמובן שומר שבת") ומאמין בקב"ה. חי בזוגיות כבר 17 שנה. למד בישיבה תיכונית, ואח"כ למד בישיבת הסדר.

בהיותו בן 27 הקים יאיר את הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ההומואים הדתיים, וקרא לה הו"ד ("במפגש הראשון שלנו חשבנו על שם לקבוצה, ואז צץ השם הו"ד").

בימים ההם לא היה אינטרנט וגם לא טלפונים סלולריים, וההתקשרות בין אנשים הייתה מורכבת הרבה יותר. גם הנושא ההומוסקסואלי היה בחיתוליו אפילו בחברה הכללית, ועל אחת כמה וכמה בחברה הדתית.

בריאיון בלעדי לאתר כמוך הוא נזכר בערגה בימים ההם, הקשים יותר אבל גם התמימים יותר והמחתרתיים יותר.

מה הביא אותך להקים את הקבוצה הראשונה להומואים דתיים, ואיך פרסמת אותה?

"הייתי נער מתבגר דתי, והרגשתי שאיני מוצא עצמי בחברה הכללית. כבר מגיל 18 ידעתי שאני נמשך לגברים. בתחילת שנות ה-20 שלי אנשים מסביבי התחתנו, ואני נשארתי לבד בבית, בגפי. תהיתי אם יש עוד אנשים כמוני שמבינים אותי ובעלי הרקע שלי, כאלה שלא יוצאים למועדונים בתל אביב אלא דתיים. אמרתי לעצמי שחייבים להיות עוד אנשים כאלה. בשנות ה-80 היה עיתון בשם "מגעים" שהקים בחור בשם מארק אריאל. כשהייתי בן 27 בערך, פרסמתי שם מודעה בתשלום ובה נאמר שמתארגנת קבוצת הומואים דתיים, ולמתעניינים שיפנו לתא דואר".

כמה הגיעו למפגש הראשון?

"המפגש הזה היה בשנת תשמ"ז-1987. למפגש הראשון הגיעו 3 אנשים, וזה היה 'ואוו!' היינו אני ועוד שני חברים טובים שלי היום – בזמנו לא הכרתי אותם – שכתבו אליי לת"ד שפרסמתי. המפגש היה בדירתי בתל אביב. דרכם הכרתי עוד אנשים. התחלנו 3 אנשים, אבל מספר האנשים גדל. איני זוכר כמה היו בשיא".

איזה סוג של אנשים הגיע, והאם מישהו מימן את הקבוצה?

"מגיל 20 ועד 40, 50. היו נשואים ורווקים. כל משתתף תרם את חלקו. לא הייתה גביית כספים מסודרת כמו אצלכם בכמוך, אלא היה אירוח פשוט. היינו מביאים דברים. הכול היה משפחתי מאוד, ולא רשמי כלל".

מה היה תוכן המפגשים? מה עשיתם בהם?

"היו בעיקר שבתות משותפות בבתים פרטיים. אחד הדברים המרכזיים שדחקו בי להקים את הקבוצה היה שבשבתות השתעממתי עם ההורים. רציתי להיות עם החברֶה שלי. החברָה החילונית לא התאימה לי כאדם דתי. חשוב לזכור כי בזמנו כל מי שגילה שהוא הומו עזב את הדת, ולי היה חשוב להכיר אנשים כמוני שהמשיכו להיות דתיים.

בחול המועד היו לנו טיולים, כמו בטיול חול המועד של כמוך שבו השתתפתי. אבל שלא כמו בכמוך, לנו לא היו מפגשים קבועים אחת לחודש אלא אחת לכמה זמן.

כדי להודיע על מפגש היינו מעבירים קשר בטלפון. וגם שלא כמו במפגשים של כמוך, אצלנו לא הגיעו למפגשים כל מיני מרצים אורחים כי הנושא ההומוסקסואלי היה מאוד מאוד בארון. מבחינתנו, העיקר של המפגש היה עצם ה"ביחד". זה היה הנושא. צריך לזכור שימי סוף שנות ה-80 תחילת ה-90 היו ימים של תחילת הנושא ההומוסקסואלי בישראל בכלל, כולל בעולם החילוני. כך שעצם הישיבה שלנו יחד סביב בשולחן ולקבל את השבת יחד ולספר ולצחוק ולבכות זה על כתפו של זה – זה היה עולם ומלואו. לא היינו צריכים משהו מעבר לזה".

בימים ההם להקים קבוצה כזו היה כרוך באומץ רב. היו לך חששות לפני?

"היו פחדים כי לא הייתי מחוץ לארון. גם היום איני מחוץ לארון לגמרי. אמנם אני גר בחו"ל והמשפחה הקרובה שלי יודעת, גם ההורים וגם האחים, אבל איני נכנס לנושא הזה עם אנשים שאיני מרגיש עמם בנוח. החשש העיקרי שלי היה שאכיר מישהו שיבוא למפגש. אבל בכל זאת יזמתי את הקבוצה כי אנשים צעירים מטבעם אופטימיים יותר".

אין הבדל אם אתה חוטא כהומו או כסטרייט

מסתבר שהחששות לא השתנו מאז ועד היום. בתור יו"ר עמותה אני יכול להעיד שגם היום אנשים שרוצים להגיע למפגשים אומרים לי שהם חוששים מאוד לבוא מפחד שיכירו שם מישהו. ובתור יו"ר עמותה אני יודע מה האחריות הכרוכה בהובלת קבוצה ומהם הדברים הנלווים לכך בהיותך כתובת לאנשים – טלפונים מאנשים שרוצים לשפוך את הלב ולהשיח את אשר על לבם, דוא"ל שקורא לעזרה, אנשים שרוצים להיפגש כדי להתייעץ, לשמוע ולהשמיע, ולא תמיד הדבר קל ולא תמיד יש מה לומר לאותו פונה.

יאיר: "סגנון החיים שלי והאישיות שלי אופטימיים. פנו אליי אנשים שרצו לדבר ולהתייעץ, אבל על אף כל המשברים והקשיים והאתגרים האישיים שלי עצמי, הייתי אופטימי. החלטתי שאני חייב להיות שמח ואופטימי, ואני כזה. את כל השמחה הזאת העברתי לאנשים שפנו אליי כדי לדבר ולהתייעץ, והשתדלתי לתמוך ולעזור גם כשהיה קשה".

יאיר ניהל את הקבוצה במשך כ-3 שנים, ואז החליט לפרוש ולהעביר את השרביט למנהל אחר – ליוני.

"פרשתי כי הייתי עסוק בענייני עבודה. גם כמה אנשים נפטרו – אחד בתאונת דרכים ואחד מאיידס. היה לי קשה מאוד עם המוות שלהם. עד היום הם אתי. הבחור שנפטר מאיידס היה בא למפגשים ואני זוכר שהוא אמר לי שהוא פה על זמן שאול, והוא רוצה שאטייל עמו ושאהיה עמו. הייתי עמו עד שהוא נפטר והובא לקבורה בירושלים. אני זוכר את הרגעים שהיינו מבלים יחד ומשוחחים. אני זוכר את הקשר החזק בין האנשים".

אתה מתגעגע לימים ההם? היה בהם משהו מיוחד או טוב שאין היום?

"לפעמים מים גנובים ימתקו. בזמנו הייתה אווירה מחתרתית. כל אחד שמר על רעהו כי אנשים היו היסטריים מאוד ובארון מאוד, והייתה אווירה מיוחדת ומשפחתית. בזמנו להיות הומו דתי היה דבר מיוחד. אבל היום המצב שונה – אפילו אם רבנים מדברים נגד הומואים לפחות הם מדברים על הנושא. בזמנו הנושא עצמו היה בארון והיה טאבו ולא דיברו עליו כלל".

מהניסיון שלך כמייסד קבוצה ומניסיון החיים העשיר שלך – מסר לאומה.

"חשוב שאנשים ידעו ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. אין רב שלא חוטא. אין אדם שלא חוטא. גם אם אנו מקבלים את ההלכה האורתודוקסית וגם אם הומואים עוברים על אותם חטאים שמופיעים בתורה, הם עדיין לא שונים מאדם אחד שעושה טוב ועדיין חוטא. אין אדם מושלם. לכל אחד יש החטא שלו או הסריטה שלו או ההתמודדות שלו. אין הבדל אם אתה חוטא כהומו או כסטרייט. ההומואים אינם מסכנים יותר או צריכים עזרה יותר ממי שמחלל שבת או בועל נידות. כל אלה חטאים, וכל חוטא צריך עזרה. לכן אין מקום להשתמש במילים בוטות נגד הומואים, ועצם השימוש במילים הללו הוא חטא. אין מקום להתייחסות שונה בין האנשים. כולנו בני אדם. איש לא צריך להרגיש נחות יותר".

* יאיר קיבל תעודת הוקרה במפגש יום הולדת שלוש לכמוך.

לחצו כאן כדי לצפות בתעודה *

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יאיר אני זוכר אותך מהטיול בכרמל בחול המועד פסח
    אדם מקסים שופע אופטימיות ושמחת חיים
    יישר כח על כל פועלך , שבזכותך הגענו עד הלום!
    מרגש לקרוא את כל ההסטוריה המרתקת , כשאני עוד הייתי ילדון בגן 😉