בזכותם אנחנו כאן: הכירו את יוני – מייסד "הקו הסרוג", המענה הטלפוני הראשון להומואים דתיים | כל-מיני

במשך 13 שנה ניהל יוני את הקבוצה המאורגנת הראשונה של הומואים דתיים, ובין השאר גם הקים וניהל את "הקו הסרוג". הוא משתף בזיכרונותיו על המפגשים שהיו ועל התקופה ההיא

(עוד בעניין: בזכותם אנחנו כאן: הכירו את יאיר – מייסד הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ההומואים הדתייםבזכותם אנחנו כאן: הכירו את חנן)

היסטוריה

נתבקשתי לכתוב על קבוצת הו"ד הישנה, בתקופה שבה הייתי פעיל ולהעלות מעט מחשבות מאז. אני מודה, היה לי קשה לחזור אחורנית, לחלק חשוב בחיי, אבל הנה אני כותב.

נתחיל בסיפור מירושלמי (סנהדרין ו'). אנו לומדים על אמורא ר' יודה שהיה עד למעשה של משכב זכר בין שני תלמידים:

רבי יודה בן פזי סלק (עלה) לעיליתא (עלית גג) וראה שני בני אדם נזקקין (מזדווגים) זה לזה, אמרו לי (לו) הב דעתך (תן דעתך) חד (אתה אחד) ואנו תרי" (אנו שניים).

מהסיפור לומדים כמה דברים: התלמידים אומרים לרב יודה שיביא בחשבון שאנו שני עדים ואתה רק עד אחד, כך שעדותנו תתקבל יותר משלך אם ברצונך להזיק לנו. כמו כן ניתן לומר שהתלמידים נזקקו זה לזה כלומר, היו מוכרחים לעשות את המשכב זכר כמו כל צורך טבעי אחר. אפשר גם ללמוד מהסיפור שהעובדה שמפני שאנו שני אנשים אנו בעלי יותר כוח מאשר אדם אחד. מכאן שמשניים ומעלה יש יותר יכולת, משניים ומעלה מתחילה להיווצר קבוצה. ולכל קבוצה יש עוצמה לשנות מציאות.

ההקמה וההצטרפות

קבוצת הו"ד הישנה נוסדה בתשמ"ז-1987 כזכות ראשונים, על ידי בחור נמרץ וחברמן בוגר הסדר בשם יאיר. המפגש הראשון של הקבוצה היה בדירתו של יאיר בשדרות בן ציון בת"א. הגיעו חמישה משתתפים. הפעילות קמה כמו כל דבר חדש מהכרח, מהרצון להיות עם אחרים כמוך. לא לבד, בודד במציאות הפנימית והחיצונית של עלם דתי. הרעיון להקמת קבוצת התמיכה הושפע מהיות יאיר וחבריו  לקבוצה הראשונית בקשר עם מדינות המוצא, מדינות אנגלו-סקסיות. שם התקיימה ומתקיימת פעילות ענפה של קבוצות תמיכה בכל תחום.

לקבוצה של יאיר הצטרפתי כשנה לאחר הקמתה, וכמו כל עלם דתי שמתחיל את צעדיו עם דומים לו התחושות היו מעורבות: שחרור, רוממות רוח וקירבה, לצד חשש, אשמה והתלבטות. זאת נוסף על התעסקות כפייתית בצורך במימוש הנטייה, יחס הסביבה הקרובה ובאיסור התורה על הנטייה, בבחינת "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי" (תהילים קיט).

מצד אחד חשתי כחוטא כלפי הא-ל, מצד שני הבנתי שהאל עמי כי לא רק אני מחפש אותו אלא גם לקב"ה יש עניין לבקש אותי.

מהשתתפות בקבוצה, זכורה לי בעיקר השבת הראשונה והמניין הראשון של הומואים דתיים בארץ. זה קרה בירושלים בדירתו של סטפן, עולה מצרפת. שבת של ביחד, שבת בלי מסכות, שבת שסוף סוף ניתן לעשות שבת כהלכתה בשמחה, שהיא יותר אותנטית ולכן גם יותר קדושה. השבת הזו נתנה לי הרבה אנרגיות והוכיחה לי שאפשר גם אחרת.

לאחר כשלוש שנים של פעילות מבורכת על ידי יאיר וחבריו (אריק, אריה, עמית, ניל וקווין) הפעילות של הקבוצה החלה לדעוך, גם כנראה שיאיר מיצה את העניין וגם רצה לעשות לביתו והקבוצה חדלה פעול.

מי שסייע ליאיר (וגם לי בהמשך) בהחזקת הקבוצה היה תיאו מאיינץ ז"ל. תיאו היה מתנדב ופעיל  עד יום מותו באגודה לשמירת זכויות הפרט. תיאו נולד בגרמניה למשפחה אמידה בעלת רקע דתי. עם פלישת הגרמנים להולנד ברח ארצה עם הוריו, בהיותו בגיל 15. בארץ התקשה תיאו להתערות  גם בגלל הנטייה וגם בגלל החינוך והתרבות שממנה בא. אך הוא לא נשאר בשוליים ורתם את עצמו לקהילה. תיאו היה אדם נעים הליכות, צנוע ונדיב ולקח על עצמו את תפקיד מתאם הקבוצה שלנו עם האגודה לשמירה על זכויות הפרט (כיום השם שונָה) וזה המקום להודות לאגודה על האכסניה והסיוע.

קבלת המושכות

לאחר שקבוצת הו"ד חדלה לפעול, פנה אליי תיאו וביקש שאמשיך להפעיל את הקבוצה. הוא טען שיש לי שקט נפשי ושאני מתאים להנחיית הקבוצה. הסברתי לו שנפשי סוערת כמו כל עלם דתי מצוי, אך הוא התעקש, ולאחר חודשים מספר הסכמתי ופעילות הקבוצה חודשה.

מפגשי המשך הקבוצה התקיימו אחת לחודש במשרדי האגודה בהתחלה ברחוב נחמני. כשהמשרד שופץ עברנו להלל הזקן ומשם לנחלת בנימין ולאוניברסיטת בר אילן ובחזרה לנחמני. יצוין כי לאור ייחודיות הקבוצה שלנו, לא השתתפנו ולא היינו חלק מהאגודה. וגם כשעלתה הצעה למנות אותי לחבר ועד של האגודה סירבנו.

הודעות על מועד, מקום ותוכן המפגשים נקבעו על ידי בשיתוף תיאו והמשתתפים. המידע על פעילות הקבוצה פורסם בעיתוני הקהילה כמו הזמן הוורוד, רשת מקומונים של שוקן, ואפילו בשירותים ציבוריים באוניברסיטה ובמוסדות אחרים.

השיחות והמכתבים הגיעו לתיאו באגודה וגם לביתו. לאחר סינון ראשוני (גם לא דתיים רצו לבוא) מסר תיאו פרטים על הקבוצה. ואם הפונה רצה לשוחח יותר לפני ההצטרפות העביר תיאו את הפניה אליי. ואם היה צורך להיפגש, נפגשתי עם הפונה.

אט אט גדל והתרחב מאגר המשתתפים, ולמרות זאת לא נרתע תיאו, ולפני כל מפגש התקשר לכל האנשים (למי שלא חשש למסור מספר טל קווי) וגם שלחנו מכתבים (לתיבות דואר פרטיות) כדי שאנשים יגיעו. צריך להבין שבאותה תקופה לא היו טלפונים ניידים ובוודאי לא מחשבים ודואר אלקטרוני. ולכן ההגעה הייתה דרך מודעות בעיתונים, בלוח המודעות באגודה ומפה לאוזן.

אפיון הקבוצה

כיוון שאותה תקופה לא היה שום מענה ושום מסגרת להומואים דתיים, הדבר השפיע בהכרח גם על הרכב הפונים לקבוצה. כולם הגיעו: דתיים, חרדיים, בעלי תשובה, מסורתיים ,דתלשי"ם וגם חילונים בעלי אמונה בא-ל. מבחינת גיל ומעמד: מבוגרים, בוגרים, צעירים, רווקים, נשואים. הרכב כזה, כמובן, יצר קושי אבל גם אתגר. למצוא תוכן ופעילות שתדבר ותכיל את כולם. מספר המשתתפים השתנה ממפגש למפגש ומתקופה לתקופה. והיו גם תקופות שלא היו מפגשים בגלל לימודים, נסיעות, מילואים וכדומה.

בממוצע היו כעשרה משתתפים במפגש. היו הרבה מפגשים ובהם היו למעלה מעשרים, וגם מפגשים שהיו פחות מ-5 אנשים. ממוצע הגילים היה סביב 35-30.

בהתחלה הקבוצה התנהלה ללא מטרות ויעדים ברורים מעבר לרצון להיפגש ולהיות ביחד. גם כי לא ידעתי בעצמי לאן לכוון את הקבוצה ומה בעצם המשתתפים רוצים. ולמרות חוסר הארגון היה כיף לכולם בקבוצה. ואולם כמו שנכנסים לבית חדש זו הרגשה נעימה אבל זה לא מספיק כי צריך גם לרהט אותו, כך הרגשנו גם בקבוצה. בהמשך הזמן עיצבתי לעצמי כמה מטרות-על שכמובן השפיעו על התווית הקבוצה ועליי, הנה העיקריות שבהן:

* למרות שהקבוצה יועדה להומואים דתיים החלטתי מראש שאני לא מחזר ומזמין רבנים למפגשים (אם כי היה רב שבא לכמה מפגשים כמשתתף). זאת למרות שחלק מהמשתתפים רצו שיגיעו רבנים. אני טענתי שאמנם רב מייצג את היהדות (מצוות ואיסורים) אך במצב הנפשי שבו היו ההומואים הדתיים  נתונים, הרב היה משקף להם יותר את האיסור ולא את החסד. נוסף על כך המסר שעלה באותה תקופה מהרבנים הוא שמשיכה בין גברים אינה קיימת במציאות הטבעית ואם אנו כן ממשים אותה (גם במסגרת ההלכה)  אנו עושים זאת במפגיע ומתוך רצון להכעיס את הקב"ה.
עוד טעם לאי הזמנה של רבנים למפגשים הוא (וזה טעם שסותר את הראשון, וזו לא הסתירה היחידה שלי ושל אחרים באישיות שלנו וזה בסדר) שכבר הבנתי שהכרה ולגיטימציה מצד הרבנים לנטייה שלנו, יהיו לה השלכות ארוכות טווח על היהדות האורתודוקסית. קבלה והכרה בנטייה תתחיל תהליך בלתי נמנע שיביא לשינויים (יש אומרים לטובה ואחרים אומרים לרעה) בחיים הדתיים שלנו. ולא רציתי לקחת אחריות על כך.

* לנו כהומואים דתיים יש סתירה שמלווה אותנו – בין איסורי ומצוות התורה והחברה בעניין הנטייה, ובין הצורך הטבעי לממש אותה בדרך השונה מהתורה והחברה. כדי להתגבר על הסתירה הזו ולחיות בשלום עמה יש כאלו שיוצאים בשאלה ואז מתפטרים מהצורך לשמור על איסור תורה, ויש כאלו ששבים בתשובה כדי לחזק את האיסור וכך יותר קל, לכאורה, לא לממש. יש כאלו שנמנעים ממימוש פיזיולוגי של הנטייה ומשלמים מחיר רגשי ופסיכוסומטי, ויש שמממשים את הצורך ואז חשים ייסורי מצפון ואשמה. תמיד כשהאיזון הנטייתי-דתי מופר מחזקים או מחלישים רק צד אחד, ואז אנו משלמים מחיר לא פשוט. אני רציתי למתן את תחושת הסתירה בכך שבקבוצה נעצים ונחזק את שני המרכיבים באיזון הנטייתי-דתי: לא רק שלא מוותרים על צד אחד (תורה או נטייה) בבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה, אל תנח את ידך"  (קהלת ז) אלא גם יוצאים מורווחים בכך שהאיזון בין הנטייה לתורה מתחזק (תמיד קל יותר לעוף בשתי כנפיים חזקות).

זיכרונות מהמפגשים

בדרך כלל המפגשים התחילו באיחור עד שהמשתתפים הגיעו. החדשים שאזרו אומץ ובאו, קיבלו פיק רגלים והיה צריך לצאת לקראתם ולהכניסם בנועם. ברוב המפגשים פתחנו בדבר תורה שקשור לזמן ולמצב שלנו. הפעילות בקבוצה כללה: הרצאת אורח או דיון הלכתי/השקפתי או הפעלה חינוכית או משחקי חברה לצורך מטרה מוגדרת. במפגשים מעוטי משתתפים ניתן היה ליצור יותר קירבה ואז גם עלו תכנים מאוד אישיים. לאחר כמה שנים של פעילות נולדו תתי קבוצות מהקבוצה הגדולה ונוצרו חברויות מקסימות בין המשתתפים. מובן שבדרך הטבע היו גם סכסכניות ותככים בתוך הקבוצה.

מלבד המפגשים החודשיים גם חגגנו ימים טובים כמו: מסיבת חנוכה, מסיבת ט"ו בשבט, מסיבת פורים, ומסיבות חג העצמאות ועליה לרגל בימי חולי המועד ירושלים.

שמחה אחת במיוחד זכורה לי היטב: מסיבת שמחת בית השואבה שנערכה בסוכתו של יעקב בירושלים. מלא אנשים וותיקים וחדשים, מלא אוכל טעים, ומלא שמחה והתרגשות עד למאוחר בלילה.

גם היו לנו שבתות מאורגנות. אני זוכר שבת נפלאה שבה הכרתי את חברי-אחי זה כיובל שנים, שבת שנערכה בנתניה עם רב מבוגר ממאה שערים, עם שני סטודנטים, עם שני רופאי שיניים,  ועם ד"ר להיסטוריה יהודית ועם איש היי-טק. למרות השוני בגיל, בדתיות, ובארצות מוצא, כולם רצו להיות בחברת כולם – זה הכוח הטוב  של הנטייה.

אספר חוויה מהווי של הקבוצה: באחד המפגשים הגיע חרדי מודרני נשוי בעל שבעה ילדים, חלקם נשואים עם נכדים. אט אט במהלך המפגשים החרדי התאקלם בקבוצה, ובאחד המפגשים דיברנו מה כל אחד רוצה לשנות בחייו. כשהגיע תורו הוא אמר: "הלוואי שכל משפחתי תיעלם ואתחיל לחיות מחדש כהומו בלי שום מחויבות". היה לי מאוד קשה לשמוע את זה, וקצת נעלבתי במקום משפחתו. הוא יכול היה לומר שהיה רוצה לצאת מהארון ושמשפחתו תקבל אותו. אבל הוא העדיף להעלים אותה לגמרי. למרות הקושי הבנתי על מה הוא מדבר.

הקמת "הקו הסרוג"

לאחר שנים של הפעלת הקבוצה, אני ותיאו שאלנו את עצמנו למה לא שומעים מאותם כארבעה אחוזים באוכלוסייה של אנשים בעלי הנטייה. הגענו למסקנה שאין מי שישמע להם, ובחשיבה משותפת התחלנו להפעיל קו טלפוני חם לתמיכה באלו שלא יכולים להגיע לקבוצה. קראנו לקו "הקו הסרוג". פרסמנו את הקו בעיתונים.

הקו פעל כמה שנים מהאגודה. בהתחלה במהלך השבוע ואחרי כן בימי שישי בבוקר. בשיחות עם הומואים דתיים וחרדים עלו כל מיני נושאים שהם התמודדו עימם: התלבטויות בנוגע לנטייה, קושי וחשש בנוגע לאיסור, מחשבות אובדניות, יחסים בעייתיים במשפחה, יחסי רב הומו, עזיבת הדת, נישואין וגירושין ועוד. היו זמנים שהקו היה פעיל בשיחות נכנסות והיו זמנים שאף אחד לא התקשר. אבל כיוון שהבטחנו קו, התייצבנו לכל משמרת.

הפרישה

לאחר 12 שנה התעייפתי והתכנסתי פנימה. נמאס לי להיות בקשר עם כל כך הרבה אנשים, וכמו אחרים הגיע זמני לדברים אחרים ולעשות לביתי. גם מאוד רציתי שיהיו לי ילדים משלי. התחלתי לנסות לבנות בית ובמקביל הורדתי את תדירות מינון המפגשים. יצאתי עם בנות, כמובן עם כוונה ברורה להיות פתוח עימם בנושא הזה.

לאחר מאמץ הגעתי לאחת שהבינה וקיבלה אותי, כי גם לה היו קשיים על רקע מיני. אך לאחר כשנה, כולל ייעוץ זוגי, הדבר לא התאפשר. אני לא בדעה מה שלא הולך, הולך ביותר כוח, אלא אני בדעה של עשה את השתדלות והרפה.

לכן הצטערתי אבל לא התאבלתי. כשהחברים מהקבוצה שמעו על כך חלקם חשו בגידה בעקרונות הקבוצה, ולמרות הסברי שזה לא סותר את האידאולוגיה מאחורי הקבוצה חלק מהם לא סלחו לי על כך. לאחר שלוש עשרה שנה השרביט עבר לחבר חנן שהמשיך את הפעלת הקבוצת לעוד כשנתיים, וברצון טוב ומאמץ מחודש הביא לפעילויות  מגוונות ומוצלחות.

ההתחלה החדשה-ישנה

לאחר תקופה של כ-5 שנים שבה הייתי צופה מהצד בעודי נפעם מההתרחשויות בקהילה שלנו, פגשתי את אסף זהבי בחור בעל כוונות טובות ומלא מרץ. המרץ שלו הדביק אותי מחדש, והערכתי שיש לי מה עוד לתת גם אם זה לתקופה קצרה. וכך סייעתי בידי אסף זהבי לארגן קבוצה שהוא ריכז והפעלנו ביחד. קראנו לה "קבוצת הסרט הסרוג" – לקחתי את הסרטים כמדיום מתווך, סוג של תרפיה-סרט. ולאחר ההקרנה ערכתי דינמיקה קבוצתית ושיחה על כך. המפגשים היו בביתי, והיא פעלה כשנה וחצי.

בהמשך נכנס גם החבר לירון ותרם מיכולתו בהנחיית הקבוצה בנועם ובחכמה. לאחר כשנה עלה הרעיון להפעיל קבוצה לצעירים שאך התחילו את החיים שלהם בחיי הקהילה. נאספו כחמישה משתתפים לקבוצה פסיכו-פדגוגית סגורה, ויצאנו, עם אסף זהבי, למסע קסום של כשנה שבה נפתחו המשתתפים כמו פרח הלוטוס. הם הגבירו את המודעות העצמית שלהם, וגילו על עצמם דברים לא ידועים, וגם נהנו מתמיכה רגשית. נהניתי מאוד להנחות את הקבוצה הזו, ועם סיומה ניסינו לגבש עוד קבוצה אך הקבוצה החדשה החזיקה מעמד רק כמה חודשים.

שלכם,

יוני

* יוני קיבל תעודת הוקרה במפגש יום הולדת שלוש לכמוך.

לחצו כאן כדי לצפות בתעודה *

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. ואוו מרגש ביותר! יישר כח על התרומה האדירה לקהילת ההו"ד!
    עכשיו אני קצת מתחיל להבין ולהעריך את ההשקעה האדירה של עמית היקר לקבוצה! יישר כח!
    רציתי לדעת , האם זה אתה יוני שמגיע מידי פעם למפגשים של כמוך?
    וגם מה מטרת בואו של אותו רב לחלק מהמפגשים , האם הוא גם היה גיי?