הביאני המלך חדריו | משכני אחריך

רבי עקיבא הצליח לגעת בעצם הכאב הזה, בנטיות ההפוכות האלו של השמים והארץ – והמשיך לחיות. הוא נכנס בשלום ויצא בשלום. ואנחנו? * משה ברשומה השנייה שלו בבלוג השבועי "משכני אחריך"

משה

"משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" –

ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא אלישע בן אבויה ורבי עקיבא.

בן עזאי הציץ ונפגע, בן זומא הציץ ומת, אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות.

רבי עקיבא – נכנס בשלום ויצא בשלום,

ואמר: "לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך אמרו חכמים במשנה – מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".

ועליו נאמר: "הביאני המלך חדריו".

(מדרש רבה, שיר השירים)

הגיע הזמן להודות בזה, יש לנו בעיה: אנחנו מתמודדים עם נטיות הפוכות. כולנו.

נוצרנו מן העפר ובאפינו רוח א-להים. הגוף מעל האדמה והנשמה נמוכה, כלואה בחומר השפל.

האדם הוא מפגש כואב בין ארץ לשמים. כל כך כואב, עד שלפעמים נדמה שאין בו די כח להכיל והוא הולך ומתפקע.

ובאמת, איך חיים עם המתח הזה? איך מקרבים את הקצוות וחיים איתם בשלום? ומי מבטיח שבאמת אפשר?

ארבעה חכמים החליטו לנסות ולתת תשובה, לחוות עד העומק את הניגודים, לגעת בכאב הזה עד העצם – אבל נראה שרק אחד הצליח. למה?!

הראשון העמיק וכאב. העמיק עוד וכאב יותר. ככל שהעמיק התקטבו לו קצוות שמיים וארץ, עד שלא הצליח עוד לכאוב ובשובו מעומק הכאב נטרפה דעתו, נטרף עולמו. כשחזר, שמים וארץ התקרבו אצלו כל כך ושימשו בערבוביה.

השני הגביה, עלה עוד ורחק יותר מהחומר העכור. בכל נגיעה נסק הוא למעלה, עד שפרחה נשמתו.

השלישי קיצץ בנטיעות. הנגיעה בעצם הכאב העצימה את הדלות והחידלון, עד שניתַק הגוף משורש חיותו וצנח מטה – עפר מן האדמה. זר. אחר.

ורבי עקיבא.

הוא הצליח לגעת בעצם הכאב הזה, בנטיות ההפוכות האלו של השמים והארץ – והמשיך לחיות.

רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

רגע, ושלושת הקודמים, שיציאתם בפגע, כניסתם בשלום?

אפשר שהיציאה בשלום תלויה באופן הכניסה?

אתה לבד, אומר רבי עקיבא ביציאתו. לא מפני שגדול אני מחברי יצאתי בשלום.

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". מול הכאב הזה זה רק אתה וא-להים. בלי עזרת חבר.

רוצה להיכנס בשלום? לגעת בעצם הכאב ולהיות יכול-לו?

תתפשט מכל חליפות השריון, הנח את כלי הזין, הפסק להתחכם ולנסות לשנות. לפני הא-להים בא כמו שאתה. ערום. חשוף. פגיע.

דווקא שם תהיה מוגן.

"הביאני המלך חדריו" נאמר על רבי עקיבא. לא על רבי עקיבא סתם. על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. רבי עקיבא שעמד לבד מול הא-להים ויכל. רבי עקיבא שאמר: "משכני, אחריך נרוצה".

א-להים, אם אתה לא תמשוך אותי אני לא ארוץ. אני לא אצליח.

אני לבד. אני לא יכול לבד.

אז א-להים משך אותו. נשאו. הביא אותו אל חדריו. אל עצם א-להים. עצם הכאב.

רבי עקיבא שם עכשיו, בחדרי המלך, חדרי הכאב.

הוא נכנס בשלום ויצא בשלום והוא שם. מְגִיל ושמח וכואב.

נוגע בעצם הכאב וחי. עם נטיות הפוכות. עם גשם ורוח. עם שמים וארץ. עם הכל, ואַין.

אז רבי עקיבא היה שם. ועדיין.

ומה אתנו?

גם אנחנו יכולים?

לגעת בכאב עד העצם ולחיות את א-להים?

לחוש את אהבת הבשרים שבשיר-השירים ולמרות ובגלל לקרוא לה קודש-קודשים?!

משה

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.