ומי יקשיב לאמת הזאת? | משכני אחריך

מישהו טען כי דורנו הוא דור של נקבות – פחדן ועצלן. צריך לחנך אותו למאמץ, להיות גבר. משה שמע ושתק. הרי גם הוא גבר. כשהבין שטעה כבר היה מאוחר מדי. ואולי מוקדם מדי

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

משה

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל… 

וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ  כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

(בראשית ג' ט'-י"ט)

אתם יודעים מה המחלה של הדור?

שכולם פה חלביים מדי. כולם חותרים לת"ש.

אתם יודעים שהיום בטירונות המפקד צריך לרדת לסמוך-קום עם החיילים? אחרת הם יכולים להגיש כבילה נגדו! אותנו בטירונות לקחו רחוק מהבסיס, בשקט, כדי לקרוע אותנו.

ודוגרי, זה מה שבונה חייל. זה מה שעושה אותך גבר, לא הפוצי-מוצי של אימא.

הדור הזה הוא דור של נקבות, פחדן ועצלן. צריך לחנך אותו למאמץ, לאהבת הקושי, להיות גבר.

"בזעת אפך תאכל לחם". זה לא אני אמרתי, הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר את זה.

זו תמצית דבריו של אחד מחברַי על הדור ובעיותיו, על חלביוּת וגבריוּת.

השקפתו נפרשה לפנינו, כמה חברים טובים מתקופת התיכון, בסעודת שבת שנושאי השיחה בה נעו, איך לא, על הסקאלה שבין צבא לצבא.

אני שתקתי. בתוכי הרגשתי שהדברים לא נכונים, אבל שתקתי.

מה אגיד לו? שהוא טועה?

הרי בניינו, מיהו הגבר האידאלי? זה הרגיש, המכיל והעדין???  נו, באמת.

"איזהו גיבור –  הכובש את יצרו". לא הוא המציא את זה…

נשים צומחות מבפנים, מתוך תחושת הלב האישית והפנימית. "כל כבודה בת מלך – פנימה".

גברים, לעומת זאת, זקוקים למאבק עם המציאות החיצונית. גבר – על שם ההתגברות.

העולם הפנימי של הגברים גס מטבעו, עפר מן האדמה. אין להם "אמת פנימית" טהורה להקשיב לה, הם צריכים להילחם עם הפְּנים שלהם, להיאבק ולהתאמץ. רק כך יזכו לאמת פנימית – "בזעת אפך".

כל הקלקולים מגיעים מכך שרוצים להפוך את הדברים.

אחרי סימוכין כאלו ברור שאני – שעונה להגדרות הרגישות האלו – אני פה ההפוך, אז בשביל מה לדבר?

אז שתקתי. בתוכי הרגשתי שזה לא נכון, אבל שתקתי. הרי אני גבר.

גם כשהארוחה הסתיימה והכלים פונו מעל השולחן – שתקתי. גם כשכל אחד פרש לעלונו ועיתונו. גם כשהאור פתאום נכבה וכולם התחילו לדבר – שתקתי. גם כשהתעייפנו והלכנו לישון. גם כשכולם נרדמו חוץ ממני – שתקתי.

"בזעת אפך תאכל לחם", הדהדו דבריו באזניי, "זה לא אני אמרתי, הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר את זה". אז למה ההרגשה שלי היא שמשהו פה לא נכון?!

ופתאום ניתנה בי דעת. אמת, א-להים אמר זאת.

אחרי שחָטא האדם.

אחרי שבמקום להקשיב לעולמו הפנימי, שמע לקול אשתו ואכל מהעץ.

אחרי שנשאל "איכָּה" –  איפה אתה – וברח מהעיסוק הפנימי בעצמו,

וענה רק איפה היא: "האשה אשר נתת עמדי".

רק אחרי אלו קבע א-להים את הקושי בטבע. שיתף בדין, בָּאמת, את מידת הרחמים.

(אם האדם לא מסוגל להתעסק בעולמו הפנימי, הבה ניצור לו אלטרנטיבה.)

פתאום הבנתי: "בזעת אפך תאכל לחם" היא קללה. זה עונש. זה לא באמת אמור להיות ככה.

אבל היה מאוחר, ולא היה מי שיקשיב לאמת הזו.

או שמא מוקדם מדי?

משה

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.