אז מי אני? | משכני אחריך

גם הפעם לא תקבלו תשובה ברורה מיהו אריה, אלא רק משהו שיתאר אבל לא יגדיר

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

בפעם הקודמת דיברתי קצת הרבה על הגדרות, אמרתי שאני לא רוצה להגדיר את עצמי. בל אם אתם כל כך מתעקשים בכל זאת לשאול איך אני מגדיר את עצמי, כלומר מי אני ומה ענייני בעולם בעצם, ואם אתם עדיין רוצים לדעת איזו כיפה בחרתי לחבוש על ראשי, אז אשתדל לנסות למצוא משהו שיתאר אותי, אבל לא יגדיר.

***

כל אחד מאיתנו נברא בצלם אלוקים. כלומר גם אותנו, קצת כמו אלוקים, אי אפשר כל כך להגדיר, אלא רק לתאר על דרך השלילה. אם כן כאשר אני מגדיר מישהו – אני לא מכיר אותו, אלא רק את מה שהוא לא.

קל מאוד לתאר את מה שרואים מבחוץ, ואז לחשוב שאני מכיר את הבנאדם. ככה זה כשמקטלגים מישהו על פי סטיגמה ורואים בעיקר את החסרונות שלו ואת ההבדלים שביני לבינו. אנחנו מתמקדים במה שאין במקום במה שיש, וכך מפספסים את המיוחד שקיים בשני. לכן נוצרת תחושת חנק שנובעת מההגדרות.

דוגמה: יש דתיים שחושבים או מרגישים שהחילונים נהנים יותר, הרי להם מותר לנסוע לים בשבת. לעומת זאת יש אנשים שאינם חובשי כיפה שיכולים להעיד על כך שאורח החיים הדתי קורץ להם בגלל המשפחתיות והאווירה החגיגית שיש בחיי הקהילה בבית הכנסת ובשולחן השבת. כמו שאומרים: "הדשא של השכן ירוק יותר".

ההגדרה מצמצמת אותנו למקום מסוים שהוא די נחמד, התחום האישי שהוא רק שלי, אבל אולי אצל השני, באורח החיים שלו, יש משהו יותר טוב, שלי אין. מה שגורם לחשק ולהרגשה שחסר לי משהו, באופן אבסורדי, הוא עצם ההגבלה, כשיש משהו אסור. כשיש משהו שהוא לגמרי מחוץ לתחום אני תמיד ארגיש או שאני מפסיד משהו. בעיקר שאין הדבר תלוי אלא בי, ועולה התהייה שאולי לא בחרתי נכון.

 אך האם "הדשא של השכן ירוק יותר"?

הספק שמכרסם בנו גורם לנו להדגיש – לי יש ולו אין! אם לו יש משהו אז זה בעיקר חסרונות. לפי זה יוצא שכל אחד מגדיר את עצמו בעיקר על פי מה שהוא לא, ולא לפי מה שהוא כן. דתי הכוונה לא חילוני מתהולל, וחילוני הכוונה לא דתי חשוך. אז מישהו מסורתי הוא לא זה ולא זה בעצם, או שילוב של שניהם? אין לו החסרונות של שניהם, אבל מה לגבי היתרונות?

הבעיה הכללית של הגדרה בתוך החברה הדתית היא מורכבת עוד יותר. מי שלמד במוסד כמו ישיבה או מכינה מרגיש אותה יותר בחריפות. כי הרי מצפים ממנו שיתנהג כמו בן תורה, או שילך לתפקיד נחשב בצבא. מי שבוחר את דרכו הוא, ולא עומד בציפיות של החברה, יתקל הרבה פעמים בתגובות לא סימפטיות.

בסופו של דבר יש מדד אחד להצלחה, טוב נו, אולי שניים-שלושה גג, אבל לא יותר מזה. אז מה יעשה מי שמוכשר בתחום שהוא לא נחשב? אם הוא לא לומד תורה, ולא נהיה קצין בצבא, או מביא כסף והרבה, אז מה אתה שווה בכלל? האם אני מסוגל להגדיר את עצמי, לבחור את דרכי בחיים ולהיות גאה בעצמי?

לכאורה לחילונים אין הבעיה הזו כל כך. כי להיות חילוני אינו כרוך באידאולוגיה ממשית אלא יש כאן יותר עניין בסגנון חיים אינדיבידואלי. אולי יש בכך משהו משחרר כשאתה חילוני בהגדרה, מחפש חופש ולעשות מה בראש שלך, חופש מהגדרות ומגבלות. בסופו של דבר המשמעות של זה היא שאתה פשוט חי איך שאתה רוצה, וממילא כל מחמאה או ביקורת מתקבלים יותר בקלות.

***

אז למה אני דתי בכלל? האם זה מפני שבחרתי בכך או מפני שאחרים תופסים אותי ככזה? הרבה פעמים, אני לפחות, מרגיש כאילו כפו עלינו את הדת. טוב אולי לא ממש כפייה, אבל פשוט הרגילו אותנו להתנהג בצורה מסוימת ולחשוב בצורה מסוימת ולהרגיש בצורה מסוימת.

הייתי יכול אולי לומר שאני פטור מההתלבטות בשאלה הזו כי אני חזרתי בתשובה לפני עשור פחות או יותר, אז ברור שבחרתי להיות דתי. אלא שגם חוזרים בתשובה אינם חסינים מפני ההרגל וההשתבלנות. אחרי שאתה נכנס למשבצת חברתית, אתה עלול כמעט בהכרח לאבד את הזהות האישית שלך. חזרה בתשובה אמיתית היא לא רק מעבר לעולם חברתי, אורח חיים, אמונה והשקפת עולם חדשים, אלא יש כאן בחינת חדש ימינו כקדם – לא רק חזרה לעבר ולמסורת, כי אם חידוש שלהן מתוך בחירה ולא רק מחויבות. היכולת לשאול שאלות, סקרנות ורצון להבין למה אני מתפלל, במה אני מאמין, מה אני עושה.

אני חושב שכאשר נשתחרר גם אנחנו, כמו החילונים, מהמגבלות של ההגדרות, נוכל למצוא את עצמנו. לשוב לאני הפנימי המיוחד של כל אחד מאיתנו. כי כל השאלות הכלליות הללו שוות כקליפת השום, כאשר אתה שואל אותן על אחרים ולא את עצמך. למי אני מתפלל, במה אני מאמין ובעיקר אם אני עושה שמתאים לי.

אז מי אני?

כדי לענות על כך אצטט פסקה מאורות התשובה (פרק יד, פסקה לו): "כשאדם רוצה להיות דוקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה.על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה".

אז אני לא רוצה להיות צדיק גמור, לא רק מחפש מטרה, אלא בעיקר נהנה מהדרך.

ותשובה לגבי הכיפה שלי – אחת בצבעי הקשת תהיה קצת יותר מדי, אבל כן אחת קצת יותר קטנה, אמנם לא ביישנית אבל גם לא גדולה וצעקנית. כזאת שלא תכריז אני כאן, אלא פשוט תהיה שם בשבילי, ולא בשביל אחרים.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.