הפוך על הפוך | משכני אחריך

לאחר שבת כמוך הבינו משה ואריה שהבדידות ה"מזהירה" אינה עושה להם טוב. שכדאי להתלבט, לדבר ולברר דברים יחד. אז הם יוצאים למסע בבלוג הזה אע"פ שלא ידוע היכן ייגמר המסע. אז קדימה, אתם מצטרפים? * רשומת הבכורה של אריה ומשה בבלוג השבועי "משכני אחריך"


אריה ומשה משה ואריה

"משכני

  אחריך

  נרוצה…"

יכול להיות שהסיפור שלי יישמע מוכר (מן הסתם) לרבים כאן. הקווים הכלליים דומים בסך הכול, אע"פ שיש הבדל בפרטים.

עברו עליי שנים של הדחקה, ומובן שברגע שקראתי לדבר בשמו, אז גם ניסיון לשינוי. אבל באמת שעד שבת כמוך האחרונה לא ממש קיבלתי את זה שאני הומו, מתמני"ק, נמשך לבנים, איך שנקרא לזה, כל אחד וההעדפה האישית שלו.

היה לי קשה לצאת מהבועה שלי, כמו שאתה יכולים לקרוא בסיכום שלי על השבת.משה כתב על חוויה דומה אבל שונה מנקודת המבט שלו, תוכלו גם כן לקרוא בסיכום השני לשבת. כמו כן הסיפור שלי קצת ארוך, אז אולי אכתוב עליו בהזדמנות בבלוג "ארונות נפתחים". אבל עכשיו רציתי קצת להסביר מה אני ומשה הולכים (מנסים) לעשות יחד בבלוג המשותף שלנו.

יש לי תפיסה כזאת, שמישהו העיר לי עליה פעם, שאני מרגיש שאני היחיד בעולם. אני לא מתכוון לאלה שחושבים שכל העולם סובב סביבם, ממש לא. אלא יותר לאלה שמתעלמים מהעולם, כאילו אף אחד לא יכול להבין אותם. ולהם ורק להם יש קושי שאף אחד אחר לא מתמודד איתו, מעיין תסמונת של קדוש מעונה.

הלקאה עצמית היא דבר חשוב לפעמים, אבל ברוב המקרים היא סתם גורמת לתחושה של צדיק בסדום. הרי תמיד נחמד להרגיש שאני שווה משהו בגלל שהם לא בסדר, ואז אני לא צריך לעשות כלום כדי להצדיק את עצמי. המחשבה הזו הייתה עד לא מזמן כל כך חלק מרכזי מה"אני" שלי בלי ששמתי לב אליה בכלל.

כאילו אני היחיד שמנסה לתפוס את שני הצדדים ולא מצליח לתפוס כלום. זאת האשליה של ההתנשאות, של הדמיון כאילו אני יותר טוב מכולם, שהם בקושי מנסים ואני בכלל לא כל כך מצליח בעצמי. לפי זה יוצא שרגשי נחיתות מסתירים דווקא תחושה של גאווה. אחרי שפגשתי עוד אנשים שמרגישים כמוני, התחלתי לפתח ענווה והקשבה.

במהלך השבת הכרתי בכך שלא רק אני חווה את המתח שקיים בין הפער של נטייה מינית, תקראו לה הפוכה, משיכה לבני אותו המין, או משיכה תוך מגדרית-, ובין מצוות התורה והדת. אצל כולם קיים הפער הזה, שקשה לגשר עליו, ונוצרת תחושה שבהכרח כל אחד שמתמודד עם השאלה הזו, כמעט אוטומטית בוחר צד, לכאן או לכאן.

לא רק אני מרגיש מתוסכל שבאמת אולי אי אפשר לחיות את הכפילות הזאת מבלי לוותר על צד מסוים. אני מרגיש כמו שנאמר על הבינוניים שאין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, רק שאני לא בטוח מה זה אומר להיות צדיק ומה זה אומר להיות רשע. זאת לא אמורה להיות החלטה קלה לבחור בטוב ולהבחין בינו לבין הרע?

יש לי משיכה וכמיהה לאהבה, כמו לכולנו. רצון לאהוב ולהיות נאהבים. אז למה ה' נותן לנו יצר כזה שאי אפשר לממש אותו ואומר לנו תתמודדו? או שיש כאן אי הבנה אחת גדולה? אולי באמת אין בעיה וזה מותר? שהרי איך יכולה להיות אהבה אסורה? ואולי יכול להיות שיש דרך להשתנות, ואין הדבר תלוי אלא בי?

קצת כמו החמור הפילוסוף שמת מרעב מול שני אבוסים מלאים כל טוב כי הוא לא ידע מאיזה מהם עדיף לו לאכול. לא כדאי פשוט לבחור אחד מהם בצורה שרירותית ולהפסיק להסתבך כדי לא למות מרעב?! מה שווה מחשבה או חוכמה אם אין חיים? נראה לי שהתפיסה צריכה לנבוע מתוך החיים ולא להפך, שאם לא כן זה לא הולך.

אני מרגיש שכל אפשרות שאני בוחר גוררת אחריה ביקורת מקבוצה מסוימת של אנשים. הרי אם אני חושב אחרת מהם, אז זה מחליש את דעתם, לא כן? אני רוצה פשוט להבהיר שאין לי רצון לשלול דעה של אף אחד. זה שאני בוחר לנסות דרך מסוימת, לא אומר שהדרך שהשני הולך בה לא נכונה בהכרח.

המפגש הבלתי אמצעי עם מגוון של אנשים עזר לי מאוד להבין גם שאני לא לבד. אפשר להתלבט ביחד, לא רק להתווכח או לדון על נושאים משותפים. אלא יש כאן חוויה קיומית מאחדת, שמחברת בינינו, ולא רק בגדר מכנה משותף של דמיון. זה לא רק סתם שותפות אלא ממש חברתיות ואפילו סוג של קהילה.

הבדידות המזהירה עדיין קצת קורצת לי – אולי עדיף להישאר במגדל השן מבודד, מוגן, למעלה, בפנים. אלא שחוץ מהבדידות אולי הכול כאן הפוך, ממש הפוך על הפוך. הניתוק מהעולם לא שומר עליי מעצמי, הלמעלה הוא בעצם תהום חשוכה, הבפנים הוא בחוץ. זהו פשוט שקר שקל מאוד להתבלבל בינו ובין האמת.

מובן שהייתי שמח להכיר את כל חברי הקבוצה לעומק, אבל לצערי זה לא אפשרי. אז בחרתי אחד, ואיתו אנסה לעשות ברור נוקב, יחד עם עצמי אבל לא לבד. יחד נוכל להתלבט בשאלות שמטרידות אותנו. יחד אולי נוכל לסלול דרך ולגעת בכמה שיותר חברים שיהיו מוכנים לבוא איתנו, לצאת למסע שמתחיל כאן, ולא ברור איפה הוא נגמר.

כדי לבוא פנימה, חדריו, אל תוך האדם, צריך לא להישאר במקום, לצאת כל הזמן מעצמך. אבל כדי לצאת מעצמך אתה צריך מישהו שימשוך אותך, יעזור לך להיפתח. בפני העולם, בפני ה', בפני הכול, ובעיקר בפני עצמך. לרוץ, לא מספיק סתם ללכת, לא לברוח ממשהו, אלא לגלות את עצמך דרך השני, למצוא את עצמך בתוכו.

"נגילה

 ונשמחה

 בך…"

אריה ומשה

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.