הארון האישי של משה ש' | ארונות נפתחים

הטלפון לעצת נפש, הבכי, התפילות והמלחמות, הגילוי של אימא והשיחה עם אבא על התאבדות, הבחירה בחיים וגם כמה מילים על פוקהונטס * בדרכו הספרותית-ייחודית משה משתף בסיפורו האישי

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

משה ש', 21, תלמיד ישיבה וסטודנט להוראה, גר בחבלי ארץ התנ"ך, כותב עם אריה את הבלוג "משכני אחריך".

אני והגילוי

קצת פחות מחודש לתחילת הלימודים בישיבה-תיכונית-פנימייתית, וילד בן 14 רועד מפחד. אביו כבר הספיק לעשות לו הכנה לחיים החדשים: "אין דבר שאין לו פתרון" חזר שוב, "אם קשה לך – תשתף. אל תנסה לפתור דברים בעצמך". וכדי להבטיח שהובן, הוא מוסיף "מחכים לך בבית, להתאבד זו לא דרך". הוא אפילו קנה לילד טלפון נייד, שתהיה לו דרך לשתף כשקשה לו.

אז הילד שיתף. השיחה הראשונה שעשה בנייד הייתה ל"עצת נפש".

"אני מפחד מפנימייה. אני מפחד מחיים קרובים מדי עם בנים. תצילו אותי!". ושם, מהצד השני של הקו ניסו להרגיע. אמרו שזה גיל צעיר, ועוד מוקדם, ודברים ישתנו, והכל יחלוף ("ואם לא, תתקשר אלינו. נניח בעוד שלוש שנים"). אז הילד התחיל ללמוד. והוא מבין שהוא צעיר ועוד מוקדם, ודברים ישתנו והכל עוד יחלוף.

והוא רועד מפחד.

אני והדת

הכול לא חלף, ויש דבר שאין לו פתרון, גם אם אבא או מישהו מהצד השני של הקו הבטיחו אחרת. אבל מה עושים עם זה?

אני פניתי לאבא, מהצד השני של הקו, מסוג אחר של תקשורת. ובכיתי. ועד היום אני בוכה. כי יש כאב, ואהבה, וכמיהה לחבר עולמות. אני לא רוצה לברוח, אני רוצה לחיות את החיים בעצמותם. גם עכשיו אבא מבטיח שאין דבר שאין לו פתרון. מעל השמים. ואני כאן, בארץ, מנסה לקלוט את האורות מבעד לכלים השבורים.

אני והשיתוף הראשון

פעמיים שיתפתי פעם ראשונה. בחופשה לפני כיתה י' ובסוף שיעור ג'. פעמיים כי טוב. בראשונה מבין שתיהן, היה זה גיסי. הוא היה אז עדיין בלי ילדים, ובערב אחד שאחותי חזרה מאוחר, ישבתי אתו על כוס קפה. היה שם הרבה בכי וריח דפים מודפסים מהאתר של עצת נפש. הוא הבין מכל הרמזים והגמגום, וחיבק אותי חזק, רק אז העזתי להודות בפניו. אני נמשך לגברים.

בפעם הראשונה השנייה, היה זה חבר מהישיבה התיכונית. סיפרתי לו גם אז, בכיתה י'. גם אז הוא היה איתי ותמך. אבל שנה אחר כך גם סיפרתי לו בכנות גמורה שיצאתי מזה, שהשתניתי, שאני כבר לא…

בשיעור ג', בסיומו של מפגש מחזור, עם יד אחת על ידית דלת הרכב פשוט פרצתי בבכי ואחזתי בו חזק. לחשתי לו את אשר הכה בי שוב. אני כן, אני נמשך לגברים.

"די למלחמות עכשיו" אמר לי, "תחיה את עצמך באמת. זה לא קל, אבל ה' אתך. וגם אני".

אני והמשפחה

אימא יודעת.

בתחילת כיתה י"א היא הבחינה בטעות בדף שהדפסתי מ"עצת נפש", מונח על שולחן העבודה שלי. היא שיתפה את אבי וכבר באותו הערב ישבנו שלושתנו במסעדה יוקרתית על גדות הירקון. אימא ואני הזמנו מים בתוספת קרח, ואבא בעיקר דחק בי וביקש הסברים. למה לא סיפרתי, ואם חשבתי להתאבד ואולי אני סתם מדמיין שאני כזה… ומה עשיתי עם זה עד היום, ואם אני יודע מה זה אומר להיות כזה, וחייבים לטפל, וצריך וחובה להשתנות. ואי אפשר אחרת.

בשיעור ג', אחרי שהאמנתי שהכול עבר, וכולם האמינו – גיליתי שלא הכול עבר, ולא העזתי לשתף. הטראומה של החשיפה ההיא שיתקה אותי. אבל אימא… היא חברת נפש שלי, ופשוט לא יכולתי להסתיר יותר מדי זמן. ועכשיו היא יודעת, ומה שלא יהיה היא אוהבת ותומכת.

ואבא? אני סבור שעכשיו, בעולם האמת, הוא יודע הכול.

אני והרבנים

מעולם לא שיתפתי רבנים בצרותיי האישיות על מנת לקבל תמיכה או הדרכה. לא בעניינים השקפתיים ובטח שלא בעניינים של הנפש. קל וחומר בעניין הזה. נשמתי היא חלק אלוק ממעל. יש א-לוהים בקרבי ואני מנסה להקשיב לו. מתפלל לשמוע את אמרותיו. ולהבין.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

ארבעה חברים יודעים. ארבעה מתנות שדַי שקיבלו אותי ואוהבים, לא משנה מה יקרה. אבל גם יש מכרים אחרים, שלא יודעים. שלא מבינים. שבכלל לא מקשיבים. וגם הם צלם א-להים.

בסדנת משחק שבה נכחתי פעם, התבקש אחד המשתתפים לגלם דמות הומוסקסואלית. כוונת המנחה הייתה לקווי אופי סטראוטיפים, ולא ליצירת סצנה בעלת אופי מיני (קבוצה של גברים דתיים היינו, והגבולות היו ברורים). כמו סוס מבוהל, עמד אותו משתתף על "הרגלים האחוריות" בכדי שלא לגלם דמות כזו. הוא התנגד באופן כה חריף, וגם כלל, בין השאר, התבטאויות מאוד לא נעימות לאוזן בגנות אנשים בעלי נטייה כזו.

לא הגבתי לו. ומה היה לי לומר? אז התכווצתי בכיסא וחנקתי דמעה שאיימה לזלוג החוצה.

אני והטיפול

אני זוכה לטיפול אישי אצל המטפל הטוב ביותר, הקדוש ברוך הוא. עם המון תפילה והקשבה לקולות שהוא שולח לי, אני מגיע לאנשים הנכונים ולתובנות הנכונות בעתים הנכונים. לומד איך לחיות בעולמו, ואיך בין הטוב והרע – לבחור בחיים.

אני ונשים

כן, יצאתי עם בנות. כן, למטרת חתונה. לא, לא סיפרתי לאף אחת מהן. לא, אפילו לא לזו שכמעט התארסתי איתה (לולא החליטה לחתוך פתאום). אף פעם לא חשבתי שאחרי החתונה זה יעבור, אבל האמנתי שאחרי החתונה – המשיכה המינית תגיע. היום אני כבר לא בטוח בזה.

פעם חשבתי שאני יודע בדיוק מה אני כן ומה אני לא בכל הקשור למין הנשי. היום אני יודע שאני לא יודע, ובכלל לא ודאי לי שיום אחד אדע.

אני וכמוך

אל"ף ובי"ת. יש עוד שאלות? 🙂

אני בעוד 10 שנים

"אתה מכיר את פוקהונטס, היא הולכת לאן שהרוח לוקחת אותה…"

הלוואי שייתן בי ה' גם שמחה ועונג במקום שאליו יביאני.

רוצים גם אתם להתראיין למדור? שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. משה – קראתי התרגשתי וגם הזלתי דמעה או שתיים.
    כתיבה מעוררת התרגשות והמשפט החזק שלך שתפס אותי הוא:
    "אני זוכה לטיפול אישי אצל המטפל הטוב ביותר, הקדוש ברוך הוא. עם המון תפילה והקשבה לקולות שהוא שולח לי…"
    האמונה החזקה מחזיקה ומחזקת אותנו. מאמין שבעז"ה למרות הכל תהיה המאושר באדם, כי אין לי צל צלו של ספק שהקב"ה, אמך והחברים אוהבים אותך כמו שאתה וכמו שהספקתי להכירך אתה יהודי מקסים ומדהים.