יהושע בקריאת קודש: בואו נקים קבוצה לנשואים | ורוח אלוקים מרחפת

חגיגות 3 שנים לכמוך והמפגש המיוחד והפעילות הענפה לא משאירים את יהושע אדיש, והוא מכריז "אני מקנא בכם! וגם אני רוצה". אז אם אתם הומואים דתיים נשואים – פנו אליו

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

אנשים יקרים,

לפני פחות משבוע חגגתם יום הולדת 3 לכמוך. האתר מוצף בכתבות, רשמים ותגובות ולבי יוצא אליכם. אני מתמוגג מקנאה, אני חייב להודות.

בכל פעם שאני רואה שעוד מפגש עומד להתרחש, טפטוף עקשני של מסרונים מגיע אליי מכל מיני חברים שמתכוונים ללכת, שוב, למפגש.

חברים, אני מקנא בכם!

אני מקנא בכם ולו בגלל העובדה שיש לכם זה את זה בגלוי, בקומה זקופה ובנחת, בסביבה חמה ותומכת אפילו אם זה רק לכמה שעות בחודש.

אני גם מפרגן לכם, באמת. שמח בשמחתכם ולא חומד את אושרכם, מאחל לכם עוד ועוד מהשעות הללו שלדידי הן קסם רחוק ובלתי מושג לעת עתה.

אני ועוד כמה כמוני נמנים עם הפריפריה הגאוגרפית או הסטטוסית של קבוצת ההומואים הדתיים. חלקנו גרים במרחקים כאלה מגוש דן וכל נסיעה לשם כרוכה באלף תיאומים והכנות ועל אחת כמה וכמה נסיעה כזו שמתרחשת בשעות ערב, לבד, עטויה באיזה מעטה של אי בהירות.

החלק האחר כולל את אלה בינינו שהם גם נשואים. מדובר בקבוצה לא קטנה של חברים שהתחתנו בתקופה שבה לא היו אפשרויות אחרות (או שהן היו בחיתוליהן) ורבים מהם, למרות נטייתם, גם קיבלו הדרכה להתחתן אף על פי כן ולמרות הכול.

כמו שהבנתם, מדובר באנשים שלמרות היותם נשואים ואבות לילדים, תחושת הבדידות העמוקה והבור המיוחד שמעולם לא נמלא וגם לא יתמלא הם בני הלוויה הקבועים שלהם.

אני כותב את המילים הללו ומחייך כשהבית הראשון של השיר "אנשי הגשם" עולה במחשבתי פתאום. כן, כן (ציניקנים מחוכמים) אני יודע שהשיר מדבר על אנשי המוסד/שב"כ וכוד' – או כך לפחות אומרות האגדות-  אבל משהו בשורות הללו לגמרי מתכתב עם התחושה הפנימית שלי.

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם 
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם 
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם 
טיפות גדולות זולגות על עלבונם

באמת למדנו עם השנים להצניע את עצמנו, לתפור בחכמה שקטה מעילים גדולים שיסתירו את הקווים האמתיים של דמותנו או לפחות חלק גדול ממנה. הטיפות הגדולות הן כמובן – באופן לא מפתיע – הדמעות שרבים רבים מאתנו מזילים לעתים קרובות מאוד על עלבונם או עליבותם.

ו"בנימה אופטימית זו" אני מבקש לצעוק – גם אנחנו רוצים!!!

גם אנחנו רוצים שעות אחדות של חסד, של הכלה ואהבה, של צחוק משוחרר באמת, של השלת המעילים הכבדים ושל הזלת דמעות של שחרור ואושר. שעות שייתנו לנו רוח גבית להמשיך ולשאת בנטל שאנחנו אוהבים כל כך מחד גיסא ועייפים ממנו מאוד מאידך גיסא.

אז מה אתם אומרים, אנשי הצללים, שנתארגן?

הגיבו בבקשה גם אם אתם מתנגדים לרעיון. הגיבו ולו בכדי שנדע שאנחנו לא באמת לבד…

יהושע הפריפריאלי

shuki076@walla.co.il

7 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. חילך לאוריתא יהושע!
    אני אמנם הצחלתי להגיע למפגש בכחש רב ובתחבולות אבל היה לי מאוד קשה ועל המפגש הבא בתל אביב אני מוותר מראש.זה עזר לי מאד ונהניתי אבל אני בהחלט מרגיש שמדובר בשתי אוכלוסיות שונות- הרווקים והנשואים וכל אחד מתמודד עם אתגרים משלו. קבוצה כזו היא דבר מבורך אם כי מסובך מאד מבחינה טכנית. הלוואי!!!!

  2. מהיכן אתה יהושע?
    החיים קשים, אבל לא כה מסובכים. אין שום סיבה שלא תוכל לבנות לעצמך קבוצה קטנה, אפילו בת שנים-שלושה אנשים, שיחלקו עימך את משא חייך.

  3. שלום יואל, לא אוכל לחשוף כאן את מקום מגוריי וכן הלאה מסיבות מובנות.
    הייתי רוצה שקבוצה כזו תהווה מקור כח להתמודדות עבור כמה שיותר אנשים שצריכים לה.

  4. היי יהושע, אולי באמת שתקימו קבוצה משל עצמכם. אין לנו ההומואים הדתיים הרבה במשותף עם ההומואים הנשואים. חייכם- לא חיינו. האומללות שלכם- לא מנת חלקנו. ובחירתנו- לא בחירתכם. כל אחד בחר להדגיש דברים אחרים, ולהתפשר על מה שבאמת קרוב לליבו.

    מעבר לכך, קשה מאוד להומואים להתחבר למקום הכואב שלכם. למרות שעשינו בחירה לא קלה, חיינו לא כ"כ קשים, בודדים ומסוגפים. אני מוצא ערך רב בקריאת הרשומות שלך, כי הם משכנעות אותי בבחירה שלי, ומתארות בדיוק רב איך בדיוק לא הייתי רוצה לחיות. המשך לכתוב…

  5. יהושע היקר, סיפרתי לעמית כאשר נפרדנו בת"א לאחר המפגש האחרון שחשתי הזדהות מוחלטת עם סיפוריהם של עוזי וישראל על חייהם הקשים כנשואים הנאלצים להתמודד עם הידיעה שבסתר לבם אין הם נמשכים לנשותיהם ואף לא לנשים אחרות, אלא דווקא לבני מינם.
    הואיל וחייתי תקופת מה בפיצול האישיות הזה כהומו נשוי לסטרייטית חשוב לומר שחיים כאלו אינם קלים ופשוטים.
    ולכן, כל מסגרת שתוקם לצורך תמיכה נפשית, חברתית ומוראלית בגברים נשואים בארון תהיה מבורכת, ברוכה ומועילה לכל המשתתפים בה.
    ולא נותר לי אלא לחזק את ידך וידי האחרים הנאבקים יום יום, שניה שניה במציאות קשה זו ולאחל לך ולכם חִזקו ואִמצו ויהי נועם ה' עליכם.

  6. אני דתי נשוי, 4 ילדים… החיים קשים מאוד… נראה לי שקבוצה כזאת היא כמו אוויר לנשימה. אני בעד, אם כי נראה לי שגם קצת חושש…