הארון האישי של ד' מצלג | ארונות נפתחים

הנישואים לאישה, הסוד מול הילדים, השיתוף הראשון, הנזיפה מהרב, ההיכרות עם כמוך, שאלת פתיחת פרק ב' בחיים * ד' מצלג משתף בסיפורו האישי

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

הכינוי האלטרנטיבי שלו הוא "מצפה לגאולה" או בקיצור מצלג. ד' מצלג.

הוא מציין מעל יובל שנים, ומתגורר עם בני ביתו בדרום הארץ. למד ביסודי ובתיכון ממלכתיים דתיים, שירת בצה"ל – 3 שנים טבין ותקילין ועוד כ-18 שנות שירות במילואים. עסק בהדרכת נוער, בכתיבה עיתונאית, בעיקר בתחום הספורט במעריב, ידיעות הנגב ועיתונים מקומיים. היום הוא עובד במוסד ציבורי גדול. אלמן ואב לילדים.

אני והגילוי

בזכרי ימים ימימה, בילדותי מצאתי את עצמי מתחבר לבנות השכונה ומשתתף איתן במשחקי חבל, קלאס, מחניים וכדומה. עד שרב השכונה היה נוזף בי לא פעם שאלך לשחק עם הבנים, כי שם מקומי. אמי תמיד סיפרה לי בגאווה כי כל מי שראה אותי בהיותי ינוקא, החמיא לי כי אני נראה כמו "ילדה יפה" (שיער ארוך ופנים עדינות).

זוכר אני את ימי התיכון העליזים שבהם ישבנו החברים במקומות מסתור, לבל ניתפס בקלקלתנו, כדי להעיף מבט בז'ורנלי הדוגמנות, כשהחברים סביבי מתלהבים ומתמוססים מהדוגמניות היפהפיות ואילו אני פוזל דווקא לעבר הדוגמנים החתיכים היפים והאמיצים שהמסו את לבי. אני גם זוכר איך בהפסקות הייתי יושב עם בנות הכיתה בשמש החמימה והנעימה וסורג כיפות, בעוד הבנים נמצאים במגרש הכדורגל או במשטח הכדורסל.

רק לאחר הגיוס לצה"ל, הבנתי את משמעות הדבר. אני למעשה נמשך לבני מיני. בזמני (לפני כארבעים שנה) מי בכלל העז לחשוב, כל שכן לדבר על זה, על הומוסקסואליות.

שמרתי את הדבר בקרבי עד שהבחנתי שאח של ידידה שלי לספסל הלימודים מעיף לעברי מבטים חודרים, מה שהביא לשיחת נפש בינינו ופתיחות, וממנה הדרך הייתה קצרה להתאהב זה בזה למשך 3 שנים. זו הייתה התקופה שבה השתחררתי מצה"ל והוא רק התגייס. היינו נפגשים בעיקר בשבתות, התפללנו יחד באותו בית כנסת, צפינו יחד בתכנית טלוויזיה אצל הוריו (בלי שאף אחד יידע דבר – כי אחרי ככלות הכול הכרתי את המשפחה בגלל אחותו שאיתה כאמור למדתי), אהבנו ללכת למשחקי כדורגל וליהנות יחדיו.

אלא שאז באה ההפתעה מצדו – הוא הכיר במהלך שחרורו מהצבא חיילת שקסמה לו ולאחר זמן מה החליטו לבוא בברית הנישואין, בגיל די צעיר יחסית. אמנם שמחתי בשמחתו וברכתי אותו על צאתו לדרך חדשה, אבל הרגשתי את החוסר שלו בחיי. כאן למעשה היה נתק מוחלט (גם בשל העובדה שעבר לגור במקום מרוחק) והחלטתי להזיר את עצמי מגברים (מה גם שבזמני לא הייתה אפשרות נגישה כמו היום להכיר חברים כמוני).

המהלך היה לא קל, אבל זה היה כורח המציאות, כי אם לא הכרת מישהו מסביבתך, הרי שהסיכוי לחיי זוגיות הוא קלוש. הטכנולוגיה והאמצעים הרבים שעומדים היום לרשות הקהילה לא היו אז.

אני והדת; אני ונשים

דווקא לאחר הפרידה חשתי צורך להתחזק בדת, מה שגרם לעטות על גופי ציצית קטנה, להצטרף לשיעורי תורה, להתפלל במניין (מה שקודם כמעט ולא עשיתי), כך שלמעשה גם דחקתי את הנטייה המינית הצדה, כי גם כך לא נמשכתי כלל לנשים. במהלך ההתחזקות, החלו הלחצים במשפחה ובשכונה, אבל אני בשלי – לא בנוי ולא בשל כלל לשאת אישה ולהקים משפחה.

אני ואשתי

לאחר ארבע שנות התחזקות מחד גיסא ובדידות מאידך גיסא, הכירו לי את מי שלימים הייתה רעייתי. כבר בפגישה הראשונה התאהבתי בה (מה שנקרא "אהבה ממבט ראשון"). משהו לא ברור התחולל בי, יש שיאמרו נס גלוי. בפעם הראשונה בחיי אני חש שינוי וקרבה ממשית לאישה. כבחורה דתית מאוד שמרה על נגיעה, מה שגרם לי להימשך אליה ולאהוב אותה יותר ויותר –  אולי ידעתי שיש בידי נכס יקר שעלי לשמור עליו.

האהבה הזו הובילה אותנו כמובן אל מתחת לחופה והייתי המאושר באדם. לא האמנתי שאני, שסלדתי עד אז מנשים, מסוגל לחיות חיי אישות דווקא עם אישה. ברוך ה' זכינו אף לדור ישרים מבורך, אלא שבשיא האושר ושמחת החיים שלי, החליט הקב"ה לקחת חזרה את הפיקדון וכנראה גזר עליי לחזור לחיי הבדידות (לא ממש כי בכל זאת גידלתי איתי את ילדיי המקסימים ואף זכיתי לחתן בת אחת מבנותיי והפכתי בשנתיים האחרונות לסבא).

יודגש כי לא ראיתי כל צורך לספר לרעייתי על עברי, כי הרי במשך ארבעת השנים הקודמות להיכרותנו התנזרתי לחלוטין מבני מיני ולאחר נישואיי הקדשתי את כל כולי לנוות הבית ולילדיי היקרים. לא פזלתי ולא העליתי על דעתי ולו במחשבה שאשוב לימים ההם.

אני והמשפחה

אף אחד מבני המשפחה לא יודע על מצבי. אני מעדיף לשמור על הסוד הזה ביני לבין עצמי.

אני והרבנים

גם למורים/רבנים לא מצאתי לנכון לספר, כי בהיותי תלמיד ביסודי ובתיכון טרם ידעתי בבירור היכן אני בסקלה של הקהילה. רק בצבא התברר לי שאני נמשך לבנים.

אני והטיפול

לא הלכתי לטיפול, כי לא ראיתי צורך בכך. מרגע שהבנתי שאני נמשך לבני מיני (בהיותי חייל) ידעתי שזה מאת ה', ואם כך בראני כנראה שידע למה עשה זאת, לכן לא ראיתי לנכון לחשוב על טיפול כל שהוא בנושא. זרמתי עם החיים עד לנס הגלוי שהיה לי והמהפך שלו זכיתי בחיים.

אני והשיתוף הראשון; אני והחברים בעבודה

אני עובד במוסד ציבורי גדול עם הרב שנות ותק, לאחרונה התחברתי מאוד לאחד העובדים והרגשתי שאיתו אפשר לדבר חופשי, לאחר שהכשרתי את הקרקע לכך. אני תמיד מגן על ההומואים, ועל אף זאת לא חושדים בי כלל. מה גם שלאחרונה סיפר לי שגם הבת שלו מגינה על קהילת ההומואים והלסביות, מה שגרם לו לשנות את דעתו.

לא מזמן הוא כהרגלו נכנס אליי בבוקר למשרד וסיפרתי לו שאני מחליף רכב. הראיתי לו את הדגם החדש והוא כל כך התלהב ואז פלט לעברי: "יאללה עם רכב כזה מרשים ויפה תוכל להתחיל עם בנות". מיד בלי הרבה חשש אמרתי לו שאני הייתי כבר שם והיום אני במקום אחר. הוא הביט בי במבט מחייך שביקש הסבר (ניכר היה שהוא די הבין את משמעות דבריי), ואז בקור רוח יצאתי מהארון בפניו וגוללתי בפניו את מסכת חיי.

יודגש שאנחנו עובדים יחד למעלה משני עשורים (משרד סמוך למשרד ובאותו תחום). החבר גילה רגישות רבה תוך כדי מילות חיזוק והתרשמות לטובה מהקהילה. הופתעתי מאוד לטובה מהתגובה החיובית שלו ומכך שהוא הביע את תמיכתו בי. בחור ממש מקסים ומדהים.

בל נשכח שמצבי המשפחתי המורכב מאוד מקשה עליי (בכ"ז אני אב לילדים שאני מאוד חושש שחשיפתי תגרום להם לטראומה נוספת בחיים) אבל עם החבר הזה המקסים, זה שונה. הוא כמובן ישמור על דיסקרטיות וכשאמרתי לו שאני מקווה שהחשיפה לא תגרום לריחוק, הוא ההיפך חיבק אותי בחוזקה ואמר שהוא היה חבר, עדיין חבר וימשיך להיות חבר שלי עד הסוף הטוב. כל כך שמחתי. אכן צעד חשוב בחיי. איזה כיף. עכשיו אני מבין את החברים שנחשפו ודיברו על הקלה, אכן יש הקלה ואתה מרגיש כאילו אבן נגולה מלבך.

אגב, אני מביא את חשיפתי הנ"ל וסיפורי האישי בלבד ואין זה אומר שכל אחד יכול/רוצה/חייב לצאת מהארון. כל אחד ושיקוליו האישיים.

אני וכמוך

ל"כמוך" התוודעתי לאחר שחבר טוב ויקר (שביחד עמו הקמתי בזמנו קומונה בשם "נפש חד"ה – חרדים דתיים הומואים,  כי תמיד סברנו שנינו שאנחנו קודם כול חרדים/דתיים/מסורתיים ורק אחר כך הומואים) הפציר בי להגיע למפגש תמוז תשע"ג שהנושא שלו היה:  הקרנת שני סרטים שעוסקים בהומואים דתיים ושיחה עם יוצריהם.

"הצצתי ונפגעתי" – ממש נפעמתי מהכמות והאיכות של החברים במפגש, מה שלא ראיתי במפגשים במסגרות אחרות. התחברתי לארגון, למייסדו שעושה לילות כימים כדי להיטיב להומואים הדתיים האורתודוקסים וכמובן לחברים.

עם האוכל בא התיאבון – והצטרפתי לשבת "כמוך" הראשונה שלי. שבת של דיבוק חברים שמבחינתי עתה על כל דמיון. חוויתי חוויה מרנינה, נפלאה ומאתגרת, שבת שבה הרחבתי את מעגל החברים בקהילה הדתית, הכרתי חברים חדשים ומקסימים שהובילו לשיחות נפש מלב אל לב לתוך הלילה ובמהלך השבת, בין התפילות הסעודות והפעילויות.

אין לי ספק שמצאתי מקום של כבוד בארגון "כמוך" שתורם לי רבות לעצב את עצמי בקהילה וזו ההזדמנות להודות לצוות הארגון, ממחוללי המהפכה בקרב העולם ההומו דתי, ועוד ידם נטויה.

אני בעוד 10 שנים

כשבע שנים התמודדתי עם המצב החדש ואף היו שניסו לשדך/להכיר לי אישה לנישואין פרק ב', אלא שהדבר לא צלח. כל פגישה שכזו הסתיימה כלעומת שבאה. המשיכה לנשים התפוגגה וברבות השנים ושבה אליי התשוקה לבני מיני, אלא שהמצב המשפחתי המורכב מונע ממני למצוא זוגיות שכזו, לכן כל מה שנותר לי להכיר ולהתיידד עם הומואים דתיים במסגרות השונות, להשתתף במפגשים, פעילויות ושבתות של "כמוך" שנותנים לי המון כוחות ותעצומות נפש.

רוצים גם אתם להתראיין למדור?

שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

6 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מצל"ג תמיד יהיה שם כדי להזכיר לכולנו ש"אפשר להשתנות". אני מאמין לו ששמר לאשתו אמונים, אהב אותה וגם נמשך אליה. אני לא מערער על זה. אך השינוי שלו – לא שינוי. לכן כיום הוא לא יכול לצאת עם נשים. ועם גברים הוא לא יוצא רק בגלל המשפחה.
    מצד שני, הוא לעולם לא ישמע מסנגר על מי שלא יכול להשתנות. את זה לא תשמעו אותו אומר. בדיוק כפי שעושים הרבנים.

    1. יכולת להזדהות בשמך המלא הידוע ממילא. א.ב. ראשי תיבות של שמך ו-ג זה האות הראשונה של הכינוי שלך בהומואים דתיים בתפוז. ותגובתך היא אותו נוסח תגובתך בקבוצת "דתיים למרות הכל" – אותה גברת בשינוי אדרת. אני רוצה לאחל לך שהקב"ה ירחם יחוס ויחמול עליך ושלא תהיה בצער בגלל הצלחות של אחרים. הרי ידוע שאם הקב"ה רוצה אפילו מטאטא יורה. זה סיפור חיי האישי ואין בו כדי להוות מסר סמוי או גלו ובודאי שלא להשיך על אף אחד. אני הבהרתי חזור והבהר שאין לי כל כוונה חלילה להשלות אף אחד. כל מקרה לגופו וכל אחד יבחן מה טוב לו ויהיה שלם עם עצמו.

  2. מצל"ג , אני אולי זה שטבע את קיצור השם הזה כשהופעת בכינוי "מצפה לגאולה" בפורום תפוז.
    הנך והיית איש ישר, עדין נפש, מתחשב, נוח מזג ו…אהוב.
    כשאני רואה אותך, אני רוצה לחבק אותך. תמיד 🙂