על ספסל הנאשמים | ורוח אלוקים מרחפת

יהושע מרגיש שבשל תחושת האשם כלפי אשתו הוא חייב לפצות אותה כל הזמן. והמצחיק הוא שהחברות של אשתו מביאות את יהושע כדוגמה ומופת לבעל טוב

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

אחד הדברים הקשים בהיותך הומו דתי ונשוי הוא ההתהלכות העדינה על קו התפר השביר שבין הנטייה ובין תחושת המחויבות העצומה שיש לך כלפי אשתך. אני אומר "מחויבות" ומתכוון יותר לרגש קבוע שמושיב על ספסל הנאשמים כמעט כל הומו נשוי, לפחות רוב אלה שיצא לי לדבר אתם.

אתה יושב על הספסל הזה ואיש מלבדך לא יודע את זה תחושת האשמה והרצון לפצות מנקרים כל הזמן.

אתה הולך לישון על הספסל, מתעורר ואתה עדיין עליו ומנהל את יומך כשהוא צמוד לישבנך ומזכיר לך שאתה אשם גם בלכתך בדרך וכל שעליך לעשות מבוקר ועד ערב הוא לפצות את אשתך איכשהו על העוול שאתה כביכול גורם לה.

אגב, ייתכן שבמקרים רבים לוּ הייתה האישה יודעת מה מתחולל בראש בעלה היא לא הייתה מבינה על מה מדובר בכלל. אבל ידיעתה אינה רלוונטית בכל מקרה. ראשית כי רבים מאתנו בארון וכך זה גם יישאר כנראה לנצח, ושנית כיוון שתחושת האשמה התהוותה בתוכנו מרצוננו החופשי לכאורה, היא שלנו ולא בקלות נוותר עליה, היא הרי שביב קטן של אמונה שבכך אנחנו מנקים שליש מעונשינו.

וכמו שאני מכיר את ה"מפרגנים" למיניהם, אני כבר יכול לכתוב בעבורם את התגוביות – " אתה באמת אשם! חלאה! אתה משקר לה כל יום", או "גם אם תחיה 120 שנה לעולם לא תוכל לפצות אותה על כך שאין לה אהבה אמתית בחייה", או – ואלה האהובים עלי במיוחד- "יהושע או שזה בכלל עמית עם הכתבות המגמתיות שלו, אני מרחם על הילדים שלך ועל אשתך שהם קיבלו בעל ואבא שהם לא באמת יודעים מי הוא, וכל חייהם הם שקר אחד גדול, הלוואי שהכול יתפוצץ לך בפרצוף!!!"

ובכן אנשים אהובים ו"מפרגנים נפלאים", תחושת האשמה הזו שאופפת אותנו היא במידה רבה באמת מאכלת את חיינו ומדרבנת אותנו – לעתים עד לכדי תשישות – לתת מעצמנו למשפחתנו ולנשותינו בלי גבול. המצחיק הוא שלעתים נשי החברים שלנו משתמשים בנו כדוגמה לבעליהן שכך בעל אמתי צריך לנהוג: לפרגן לאשתו, לקנות לה, לעזור עם הילדים, להתחשב וכו'. לו רק היו יודעים… לעומת זאת, אולי החבר הטוב ביותר של האישה הוא בעל הומו ולא יהלום כדברי השיר.

הרשימה הפעם, כמו שנוכחתם לקרוא, מעט מרירה ומחויכת היות והתסכול הזה הפך לבן לוויה קבוע שלי ודי התרגלנו זה לנוכחותו של זה. אני שונא אותו ורגיל אליו באותה המידה, ואיני יודע היכן הוא נגמר ואני מתחיל. בקיצור מדובר בידידות מרירה, חמוצה, דביקה ובעיקר מגדירה. לא יודע מי הייתי בלי האשמה הזו, מי יודע אולי אפילו היה לי טוב. אימאל'ה!

טרם הצלחתי ליישב את הקונפליקט הפנימי הזה, עוד לא הצלחתי להבין מניין אקח את הרשות לקום אחת ולתמיד מספסל הנאשמים ולצאת מכותלי בית המשפט שאני חי בו כל חיי.

אם יש למישהו מכם נוסחה קסומה שיכולה להוציא  אותנו לחופשי מבלי שנפרק את כל הטוב שבחיינו הוא מוזמן לרשום פטנט ולשווק. לקוח אחד כבר מובטח לו.

10 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יהושע היקר
    נכון שכל הזמן קיימת התחושה שצריך לפצות אותה על "המתנה" שקיבלה.
    אני לא יודע איך זה אצלך, אבל אצלי, בגלל שהיא יודעת, הרצון לפצות חזק הרבה יותר, כדי לכפר על דברים אחרים.
    מצד שני, אני מסכים איתך שאחד החברים הטובים של האשה הוא הבעל ההומו. אפשר ללכת להסתובב ביחד בקניונים, אתה לא צופה יותר מדי (או בכלל…) בתכניות ספורט, אתה מבשל, מכבס וגם יכול לייעץ לה מה ללבוש…
    אז בחייאת, אל תתן לתחושת האשמה להשתלט עליך יותר מדי.
    איך אמר לי פעם חבר יקר? אתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה בבית של השכן הסטרייט שלך – איך הוא מתנהג כלפי אשתו וילדיו? האם הוא אלים? האם הוא אנטיפט?
    לכן, אשרי רעייתך שזכתה לבעל אוהב ושותף לחיים כמוך.
    חזק ואמץ 🙂

  2. המגיבים המפרגנים פשוט מביעים את שאט הנפש והרחמים שיש להם מהמצב שכפית על עצמך באומללות ועל אשתך בחוסר ידע. ייתכן שחיצונית אתה הבעל הכי טוב, מתחשב ואכפתי, אין על כך מחלוקת. אבל בפנים- משהו שם לא אמיתי. וזה דבר מפחיד עבור כל בן אנוש, להיות במערכת יחסים שהיא לא באמת כמו שהוא חושב שהיא.

  3. יהושע ינהל את חייו כרצונו. איש לא יקבע לו מה אמיתי ומה לא, מה חיצוני ומה פנימי. איש אינו יודע מה מתרחש בחדרי חדרים במיליוני בתים. ולאלון שכתב 'מפחיד' – חמודי, יש לי חדשות בשבילך, העולם הוא מקום מפחיד ולא נעים, לא צודק, ולא בשחור-לבן. אתם אוהבים לצטט את חז"לינו – אז היזכרו נא באימרתם 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.
    ויהושע – דבר איתי. תקבל קצת חיזוקים חיוביים.

  4. ולדודי אמר – אתה צודק … אבל זה לא כל כך פשוט. אני מתעב קניונים, ולא צופה בספורט (למעט תחרויות שחיה אולימפיות, או התעמלות קרקע …… נו, בצחוק). כן עוזר לאשתי – מה ללבוש, עם אילו תכשיטים, אילו נעלים, איזה צבע של גרביון להתאים לנעל כזו או אחרת. אני זה שבדרך כלל מוצא לה בחנויות מה שבסופו של דבר היא תרכוש – "זה? מה תאום, לא יכול להית. … טוב, תמדדי … מה אכפת לך?" ובסוף היא יוצאת עם זה, ולא עם כל מה שנקטל (הדפס מכוער, בד לא מספיק טוב, חוסר התאמה, ועוד) ברטרוספקטיבה – שיניתי אותה לחלוטין ועיצבתי מחדש את טעמה ודמותה. יתרון? כן, בהחלט. אבל זה לא ממלא את מקום מה שאינני יכול לתת לה.

  5. אלון. כמו שכתבתי, לא לנו לבחון את צפונות לבו של האדם ולקבוע מה אמת ומה שקר. לך תדע מה קורה בלבו של חברך הסטרייט הנשוי.
    יואל. אתה צודק אבל רציתי להדגיש שיש גם דברים חיוביים ולא רק שליליים. always look at the bright side of life 🙂

  6. חברים יקרים. תודה על לכם על המילים, על הקריאה ועל השיח המעניין. התגובות שלכם, גם אם חלקן משתדלות לפגוע, מראות ש"עוד לא אבדה תקוותנו", שיש שיח אמתי ומשמעותי שיכול להתרחש בתת הקבוצה הזו של ההומואים הנשואים ואנו יכולים להעניק זה לזה כוחות נפש, תובנות וכתף לבכות עליה בשעת הצורך.
    יואל, אשמח לדבר אתך אם אדע כיצד (או שמא אני מתקשר אתך כבר אבל בשם אחר?)

  7. יואל, מדהים איך משפט אחד הצליח להקפיץ אותך ככה. אבל בשורה התחתונה, אם האישה לא יודעת מה עובר על יהושע, על משיכותיו ורגשות האשמה שיש לו- אז היא לא חווה אותו באמת. הקשר שלהם לא מבוסס על שיתוף אמיתי. אף אחד לא היה רוצה להיות במקום המבעית הזה של שקר, גם לא אתה. גם מאות מילים לא יצליחו לשטוף את העובדה הבסיסית הזאת.

  8. משום מה ישנה תחושה שכולנו קיבלנו נשים שבדרך אחרת היו מתקשות להגיע לחיי נישואים יציבים, באיזה שהוא מקום יש לנו עקב רגשות האשמה וכו׳ את היכולת לטפל ולהכיל יתר מן האדם המצוי, בסה״כ גם צריך לזכור כי הנשואים המאושרים הינם נדירים כיום (כמובן זה תלוי בהגדרה ״אושר״ )
    תרגע ותהיה בטוח במי שאתה ובדמות האב המופתית שאתה מסמל.

  9. "תרנגול כפרות", הדרך בה אתה מציע להסתכל על העניין, כאילו דווקא אנחנו מתאימים לנשים המסוימות שלקחנו לנו, היא דרך מעניינת מאוד להסתכל על הדברים ויותר מכל היא מבטאת אמונה גדולה, על דרך ההבנה שכל אחד מקבל ניסיון התפור למידותיו. אשריך יקירי שכך אתה רואה את הדברים.