וזה יבוא, אתה תראה | משכני אחריך

אין סומכים על הנס? משה סבור אחרת וגם יש לו קבלות: טרמפ לא צפוי. אבל האם יקרה נס והוא יתחתן או שהוא סתם צעיר ותמים? תלוי את מי שואלים

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

משה

"יקרו הרבה ניסים למאמין, ואם נמתין נשיג אותם. צריך להאמין"

(נסיך מצרים)

אני חייב לנסוע לים, אמרתי בבית, משהו קורא לי שם.

אחותי ואחי הרימו ראש אל שעון הקיר שבמטבח והשיבו לי מבט תמה – בשעה כזאת?

כן, בשעה כזאת. השבתי בביטחון, למרות שזה באמת מוזר לצאת ממקום מגורי לאזור תל אביב אחרי 20:00, כשהאפשרות היחידה היא… טרמפים.

תיהנה! אומר לי אחי בחיוך מברך שבעצם מתכוון לומר – אתה משונה ואני במקומך לא הייתי עושה את זה.

מזל שאחי לא במקומי. הכנסתי לתיק תפילין, מברשת שיניים, מחברת ועט, ו… אני מוכן.

להתראות! הכרזתי ביציאה מהבית, אולי ניפגש בעוד שעה. הכנתי את הקרקע למקרה שהטרמפ לא יבוא.

אבל ברוך השם, אחרי שלוש דקות הוא בא. לרמת גן. מצוין.

כשירדתי מהטרמפ התקשרתי למירון (שם בדוי), חבר שגר באזור, והצעתי לו להצטרף לביקור בים.

מאיפה בא לך הרעיון הזה? הוא שאל אותי תוך הליכה מהירה ברחוב ארלוזורוב הארוך.

מהקדוש ברוך הוא, עניתי.

טוב… הוא השיב בטון מודגש, שתק רגע, והמשיך – הוא גם נתן לך רעיון איפה לישון הלילה?

אמממ, האמת שלא, גמגמתי. אבל היי, הבאתי תפילין!

מירון צחק והזמין אותי לישון אצלו. נעניתי להזמנה ברצון.

***

הים מרחיב לי את הדעת ואת הלב. ישבנו במזח, ליד המרינה, ושתקנו.

עצמתי עיניים ושאפתי אוויר אל הריאות. התפללתי לדעת א-להים.

אני רוצה להתחתן. אמרתי.

פקחתי עיניים והבטתי על מירון. הוא החזיר לי מבט של "מאיפה נחתָּ עליי?"

מה? היתממתי, אתה לא רוצה להתחתן?

הוא שתק רגע והשיב חצי בחיוך חצי בעצב – כן, גם אני רוצה.

יופי. אני רוצה, וזה אפשרי. אני מרגיש את זה.

מירון שב והביט בי במבט החייזרי ולחש – אתה עוד צעיר ותמים.

אז נכון, מירון מבוגר ממני בכמעט עשור, אבל בעיניי "תמימות" כמו שהוא כינה את זה, היא לא עניין של גיל. שתקתי.

בסוף השבתי לו – יכול להיות, ובכל זאת אני רוצה להתחתן ואני מרגיש שזה אפשרי.

הנייד של מירון צלצל והוא ענה. הבטתי בשעון, כמעט חצות. עוד חצי שעה יוצא האוטובוס האחרון שמקרב אותי קצת הביתה.

כשמירון סיים את השיחה הודעתי לו על ההחלטה לעלות על האוטובוס הזה, ושנינו פתחנו בהליכה-מהירה-מאוד למסוף ארלוזורוב.

אתה גם תמים וגם משוגע! ירה מירון לעברי, מי יעצור לך טרמפ בשעה כזו?

היו דברים מעולם, השבתי.

נס לא קורה פעמיים, צינן את התלהבותי.

אבל גם הטרמפ לרמת גן הוא סוג של נס! ניסיתי להגן על עמדתי.

מירון חייך – הוא אשר אמרתי, נס לא קורה פעמיים.

הגענו לתחנה ואחרי שש דקות נפרדתי ממירון ועליתי על האוטובוס. כמעט הביתה.

***

1:15 בלילה. יורד לבדי בתחנה האחרונה וצועד במהירות לטרמפיאדה.

המכוניות עברו ולא עצרו, וככל שהתקדמה השעה – צנח מספר המכוניות.

כעבור שעה עוד האמנתי שאישן הלילה במיטה חמה, אבל כשצלצל שעון היד שלי בשעה 3:00 הבנתי שהלילה אני כאן, בטרמפיאדה. לבד, בקור, מרחק רבע שעה נסיעה מהבית.

ובכל זאת חיכיתי. חיכיתי לטרמפ. ידעתי שמתישהו הוא יבוא. הרגשתי את זה.

לא ידעתי איך ומתי, אבל ידעתי שהוא יבוא.

בשעה 5:00 לפנות בוקר, אחרי שכבר יותר משעתיים לא עברה אף מכונית, אחרי שצחקתי ובכיתי ודיברתי עם השם, אחרי ששיתפתי אותו בבאסה שלי, ולא ניסיתי להתיפייף לפניו ולומר לו שאני שמח בייסורים ושטוב לי במקום התקוע הזה. אחרי כל זה היא באה.

לא מכונית החלומות שלי, אבל מכונית, כזו שבדיוק התאימה לי. עם נהג שהשכים קום לעמל היום.

נכנסתי, חגרתי חגורת בטיחות ושלחתי מסרון למירון שעליתי על טרמפ ושניסים קורים כל הזמן. פשוט צריך לפקוח עיניים ולראות.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.