צרות של עשירים | משכני אחריך

משה ומשפחתו נתקלו בסוטה-מטריד כך סתם באמצע הרחוב. החוויה הלא נעימה הזו נתנה לו מבט חדש על התמודדות בחיים

* עוד כשבוע וחצי – מפגש אדר ב': קריוקי מוזיקלי *

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

משה

אם היו צובעים את העולם רק בצהוב, השמים הכחולים היו הופכים ירוק.

עגבנייה אדמונית הייתה כתום חיוור, ופרח חמנית היה צהוב יותר.

(אפרוחים, שירי ילדים)

ילדי הכפר בעיר הגדולה.

אימא שלי, אחותי ואני נסענו יחד לסידורים בירושלים. אמנם אנחנו לא זקוקים למזרנים, אבל ראינו צורך לשפר קצת את נראות הבית בכמה פריטים חדשים. ובכלל, מי צריך סיבה לשופינג?

קיבלנו המלצה מחבר על איזו חנות קרובה למרכז העיר, שהמחירים נוחים והמגוון חדשני והמוֹכר מאיר פנים. ובאמת כך היה, המראה החדשני והעיצוב הדקורטיבי של החנות לא חשפו את שלושים שנות הוותק שלה. רק דבר אחד נשאר משנות השמונים, למזכרת: בין שתיים לארבע (וחצי, למען הדיוק) החנות סגורה. נו שוין.

המוכר האדיב ובעל הוותק אף הוא, התייחס אלינו בנעימות. הוא הסביר, הציע, ונאזר בסבלנות כשהתעוררו בנינו מחלוקות על טעם וריח. והיו מחלוקות. שני יהודים שלוש דעות? תורידו אחד ותוסיפו שתי בנות, שאחת כבר סבתא והשנייה עוד לא חתמה שני עשורים לחייה, ותחשבו לבד כמה דעות יש.

ראוי לציין שכמעט בכל פעם שפנינו למוכר שיכריע, ידי הייתה על העליונה. הוא התפעל מכך, שכן לא מצויים בנים רבים שמבינים בדקורציה ועיצוב (פרט לו, כמובן).

למביט מהצד, אולי זה נראה מגוחך. על מה אתם מתווכחים, על מה אתם מבזבזים את הזמן, ממה אתם מתוסכלים, בחיי? מרהיט אחד או שניים? אבל לא הבטנו מהצד, אז לנו זה לא נראה מגוחך.

אחרי כמעט שלוש שעות יצאנו מהחנות, ובידינו טופס הזמנה. עשינו זאת, ובגדול (אל תשאלו כמה. אימא שלי השביעה אותנו שלא נגלה לשאר המשפחה כמה הקנייה הזו עלתה. סיכמנו שבעצם, אמממ, אנחנו לא יודעים כמה).

השעה הייתה מאוחרת לנו, והרכב חנה בקרבת מקום. מְמוּקדי מטרה צעדנו במדרכות ירושלים המתרחבות ומצירות בלי הזהרה מוקדמת. אחרי כמה רמזורים שהוריקו לנו פניהם, עמדנו באחד אדום ופטפטנו. צעיר אחד, לבוש בגופיה ומכנסים דקים, הפריד בנינו ובין בחורה שממלבושה ניכר עליה שהיא עושה עכשיו ריצה, ונאלצת לעצור ברמזור. הוא התקרב אליה (מדי, לטעמי) ובחיוך אמר לה "ערב טוב". כיאה לרצים, היו לבחורה אוזניות. היא לא שמעה את דבריו בבירור, והסירה את האזניות במבט שואל. מרוצה מתשומת הלב חזר הבחור על דבריו, הפעם עם תוספת: "ערב טוב, מה שלומך?". הבחורה החזירה במהירות את האוזניות לתוך אוזניה והסיטה את מבטה ממנו.

הבחור לא אמר נואש, ופנה אלינו. "ערב טוב" הוא פתח, ונעץ באחותי מבטים, "אני פשוט אוהב להתפרץ לשיחות". מופתעים מהסיטואציה השתתקנו. לוֹ דווקא היה מה לומר, אבל הירוק ברמזור הקדים אותו. באינסטינקט מתגונן התעלמנו ממנו ופתחנו בהליכה מהירה, והוא אחרינו. ככל שהגברנו את הקצב, גם הוא הגביר, ומזווית העין ראיתי שהוא מרוצה מהמשחק הזה. הוא התחיל להתקרב יותר מדי לאחותי, בתגובה העברתי הילוך: הגברתי באחת את קצב הליכתי, עקפתי את שתי הבנות ונצמדתי לאחותי משמאל. עכשיו היא מוגנת יותר, ביני ובין אימא שלי. הבחור הסוטה שמאחורינו קלט את הלחץ וניסה להיצמד יותר. משמאלנו הייתה סמטה שיורדת לאן-שהוא, אימא הוציאה את תכנית ב' והורתה לנו לסטות לשם, וכך עשינו. בבת אחת.

הבחור היה מופתע, אבל הבין את הרמז. "ערב טוב" הוא קרא לנו. הנהנו לו והמשכנו לרדת לשומקום. אחרי כמה שניות עצרנו מתנשפים וחיכינו. הרי הבחור המשיך במסלול המקורי, ואין לנו עניין לפגוש בו שוב (או לפתוח בתכנית ג': איומים ומשטרה).

את המשך ההליכה לרכב העברנו כמובן בשיחה על סוטים ומטרידים.

כשנהגתי חזרה הביתה, הודיתי בכל לבי לא-להים על ההתמודדות שיש לי, שלמרות הכול, לפעמים היא נראית קצת כמו צרות של עשירים.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.