אני רוצה להיות שם. וכאן | משכני אחריך

אריה בורח. אבל לאן? ומה הוא מחפש – את ה"כאן" או את ה"שם"? חיים עם גבר או עם אישה? דת או נטייה?

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

אם מישהו במקרה לא מכיר איכשהו את הקטע הזה, עדיף לראות ורק אחר כך לקרוא:

 הייתה לכם פעם תחושה כזאת שאתם לא רוצים להיות כאן, אבל גם לא רוצים להיות שם? לא רק מצב רוח כזה, אלא ממש הרגשה כמעט פיזית מוזרה כזאת.

 קרה לי לא מזמן שלא ידעתי איפה אני רוצה להיות, שאני כאילו לא רוצה להיות בשום מקום.

 הייתי אצל איציק עם חברים, לכולם מכנה משותף של כיפה ומשיכה לבנים. והיה ממש נחמד, זורם ומצחיק ביחד. אוכל טוב, מערכונים משעשעים ומוזיקה מכל הסוגים והצבעים. מצב רוח העגום שלי פשוט לא החזיק מעמד והתמוגג לו לאטו. אמנם רציתי שקט בהתחלה, אבל כל הרעש מסביב הכניס אותי לאווירה של מסיבה ממש.

 אחרי הכול איך אמר אחד החבר'ה? במסיבה המונית בתכל'ס אתה רואה מספר מצומצם של אנשים, אז יש לנו כל מה שצריך שיהיה במסיבה אמיתית. פורים קטן סיפק לנו סיבה למסיבה, אז חגגנו כל הערב.

 לא רציתי ללכת, אבל בשלב כלשהו התחיל להיות מאוחר, בעיקר כשהאוטובוס האחרון עוד מעט יוצא. אז הגיע הזמן להתחיל להתקדם לתחנה כדי שאספיק להגיע הביתה להורים.

 אלא שבניגוד למסיבה מאורגנת והמונית, לא היה מישהו שחוזר ברכב בשעות הקטנות של הלילה, ולא הגעתי מאורגן כדי לישון אצל איציק, ככה שדי הייתי מוגבל בזמן, חצות הוא הדד-ליין שלי, כמו סינדרלה, רק שאני כמעט שכחתי את הפלאפון ולא סנדל מזכוכית.

 כשנפרדתי מהנוכחים הרגשתי כבר לא כל כך שייך, וכל החשק שהיה לי התנדף. כבר עשיתי הכנה נפשית-פיזית לקראת זה שאני לא מתכוון להישאר, כי זה בסך הכול למרוח עוד קצת את הרגע ולדחות את הקץ, עד לפעם הבאה שניפגש.

 אז אמרתי שלום לכולם ויצאתי, קצת באיחור כפי שהתברר לי זמן קצר לאחר מכן. ובדרך חשבתי לעצמי למה לא להישאר, ועל כך שלא מתחשק לי להגיע כמה שיותר לבית, ולאיפה בעצם אני רוצה ללכת, ואיפה אני רוצה להיות.

 הרגשתי שהמעבר היה חד מדי בשבילי – לעבור ממקום שמקבלים אותי והכול גלוי ופתוח ונחמד, למקום שלא יודעים עליי, ופשוט אין לי עניין לספר, וגם אין ממש אפשרות.

 לך תסביר להורים חילוניים שחזרת בתשובה כדי להיות הומו דתי, ושזה משהו שאתה לא ממש בוחר בו, וכן אני רוצה להישאר דתי, ולא אני לא ממש יודע איך זה מסתדר, להיות גם דתי וגם כזה.

תוך כדי הליכה מהירה, אני קולט שבעצם לא ממש בא לי להגיע הביתה – לא שאני סובל בבית, פשוט עכשיו, בזה הרגע, לא בא לי להיות בבית, גם ככה אני רק הולך לישון, וכבר יצא לי לישון אצל איציק פעם, אחרי שהבאנו את המזרנים לדירה, ומחר בבוקר אני יכול לנסוע מוקדם לבית, ואפילו לעשות קניות בדרך – אז עצרתי וחשבתי, לחזור או להמשיך?

 הרגשתי שאני בורח, אבל מאיפה, ולאן?

 ואולי זאת ההרגשה בכלל להיות הומו-דתי בעצם.

 השאלה מה אני מחפש? חיים וזוגיות עם גבר, או משפחה, ילדים ואישה?

 האם חייבים להתפשר על הדת או על החיים, כאילו יש עימות ומאבק ביניהם סביב הנקודה הזאת?

 גם מהבחינה הזאת אני לא כאן ולא שם.

 מנסה לחשוב איפה אני נמצא,

 לא מוצא את עצמי לא שם ולא כאן, ולהפך.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.