לתפוס את השמים | משכני אחריך

משה פגש חבר מהישיבה התיכונית. פתאום מצא עצמו מחמיא לחבר: "אתה יפה". ולאחר שתיקה מביכה שאל החבר "מה זאת אומרת?"

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

משה

את ששכחתי היא תזכור, את זכרוני תשטוף באור

תיקח אותי קצת לאחור, נוסטלגיה

(נוסטלגיה, אביב גפן)

יש כמה מקומות בירושלים שבהם גדלים הסיכויים למפגש עם מישהו מוכר מהעבר, כמובן אם שניכם הייתם ועדיין בעלי זיקה ורגשות חיבה למגזר הסרוג. מתחם החנות "דברי שיר", בקומה השלישית של התחנה המרכזית, הוא אחד מהם.

שם פגשתי את כפיר (שם בדוי), בחור חמוד שלמד שני מחזורים תחתיי בישיבה התיכונית. שנינו השתייכנו למין חבורה כזו של חמישה בנים מהישיבה שעניינו אותם עוד דברים חוץ מכדורסל וכדורגל.

הרגשנו מיוחדים. השתמשנו במבנה מבודד יחסית כמקום הכינוס שלנו – שנשאר בסוד – ושם עשינו לעצמנו כל מיני פעילויות הקשורות לתרבות ואומנות. אני הייתי הגדול בחבורה, וככזה נטלתי בעצמי לא פעם את שרביט המנחה והמוביל.

הזוהר לא נמשך זמן רב. כשיותר מדי חברים גילו אותנו החלטנו להפסיק במפגשים, בעיקר בגלל הלעג שקלטנו מהם.

כפיר סיפר שעכשיו הוא לומד בישיבה ומתגייס בקרוב לאחת מן היחידות הקרביות. הוא שיתף בחיוך איך הוא זוכר לטובה את המפגשים האלו, כמה נהנה בהם, ובעיקר – כמה קיבל ממני.

הוא גבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני כמעט שלוש שנים, וגם הפך נאה מאוד. זקן קצוץ עיטר את פניו, וגווני הבלונד-שטני של שערו נתנו חן לחיוכו החינני גם ככה.

פתאום, בין החיוכים והזיכרונות מצאתי את עצמי אומר לו: "אתה יפה".

"מה זאת אומרת?" שאל, אחרי שנייה של שתיקה מביכה.

ואני, במקום להיבהל מהמילים שברחו לי מהפה, המשכתי להחמיא לו. על הבגדים שמדגישים את הגזרה, הזקן הקצוץ שמתאים לו, הבלורית המסורקת בקפידה, ובכלל – שהפך להיות בחור נאה.

בימים אחרים מילים כאלו לא היו עולות על קצה שפתיי, מחשש שהשמים יפלו. אבל היום הן נאמרו, ולא פחדתי, אולי כי מאזור הרציפים בתחנה המרכזית בכלל לא רואים את השמים.

כפיר הסמיק מעט, ולהפתעתי ענה בשובבות: "רוצה לצלם? תסתכל עליי טוב עכשיו, אחרי שאתגייס בטח אראה אחרת".

התחבקנו ארוכות, ונפרדנו לשלום.

ובחוץ זרחה השמש, והשמים נותרו במקומם.

איזה יופי, חייכתי. יופי של עולם.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.