מסכות ורעשנים | משכני אחריך

הומואים עוטים מסכה כל השנה ומשחקים משחק שהם מישהו אחר. אריה טוען שדווקא בפורים משילים את המסכות ומתחילים לשחק את עצמנו באמת

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

אם אני אני כי אתה אתה,

ואתה אתה כי אני אני,

אז אני לא אני ואתה לא אתה.

אבל אם אני אני כי אני אני,

ואתה אתה כי אתה אתה,

אז אני אני ואתה אתה

(הרב מנחם מנדל מקוצק)

ישבנו כמה חברים בשבת האחרונה, דיברנו על מסכות ועל כך שאנחנו מסתירים את עצמנו ומדוע.

כנראה שאנחנו מתביישים, אבל לי לא כל כך ברור למה ועל מה אנחנו צריכים להתבייש.

התשובה לא איחרה לבוא בצורה של דף מקורות קצרצר. 'משום שהתנכרנו לעצמו', בלשונו פיוטית-נבואית של הרב קוק, "כה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד" (אורות הקודש חלק ג' עמוד ק"מ).  מה שגורם לנו לרצות להתחבא, להסתתר, מה' ומבני אדם, ובעיקר מעצמנו. זאת ההרגשה שאיבדנו משהו חשוב, את הזהות שלנו. נראה שבאמת אין לי מה להתבייש במה שיש לי, אבל כן במה שהיה ואיננו.

לעתים קרובות אנחנו משתמשים במילים ובמושגים של אנשים אחרים, כולל דברים שגדלנו עליהם שלא ממש שייכים לנו, אלא פשוט התרגלנו אליהם. כל אחד מחקה את השני, ואף אחד לא מתנהג או חושב בעצמו. כאשר אין לך עמדה מגובשת משל עצמך, יש חשש מסוים שמה שאתה אומר הוא בעצם דעה של מישהו אחר. ואתה גם פוחד אולי לגלות שבהעדר חלופה טובה יותר, נאלצת למחזר את הרעיונות של אנשים אחרים, שאולי לא כל כך מתאימים לך.

היה שיר שקראנו שבו משל של ציפור ששרה בקול לא לה, ובסוף לא היה אכפת לה בכלל. גם לא זה שכל אחד משתמש בקול אחר שאינו שלו. ובעצם אין אני, וברגע שאין אני אין הוא, מוסיף הרב קוק באורות הקודש, ואם אין הוא אין גם אתה.

עד כאן דיון די פילוסופי, שדי נהניתי ממנו. ככלות הכול עסקנו במקור מהרב קוק שאני מאוד מתחבר אליו, גם לסגנון וגם לתוכן. והיה שיר מעניין שקצת עיצבן אותי, וגרם לי לחשוב.

***

השימוש בתחפושת ומסכות, נועד לא רק כדי להסתיר את מי שאני, אלא כדי להציג משהו אחר במקום. תחפושת היא לא רק תלבושת או פאה, אלא גם התנהגות. אנחנו עושים הצגה, אך האם השחקן הראשי הוא אני?

הומו שמציג את עצמו כסטרייט לא חושב שהנטייה שלו היא משהו מהותי אצלו שחשוב לו להגדיר את עצמו לפיו או אפילו להתייחס אליה כאל תכונה חשובה באופי שלו, זה משהו מיותר קצת אולי, כי לא ברור כל כך מה זה מוסיף, חוץ מקשיים בחיים.

לעומת זאת מי שמעדיף לצאת מהארון, מרגיש שהנטייה שלו לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, והיא ממש חלק ממנו, אין זו אפיזודה חולפת אלא חלק מהאני שלי, אם כן מדוע לשמור את זה בסוד, למה להתבייש בזה?

נראה לי שעצם זה שאתה שומר משהו לעצמך לא אומר בהכרח שזה לא קיים אי שם בפנים, ושאתה לא מכיר בו. דווקא אם אתה דואג להחצין את זה, ושכל העולם ישמע, מעיד על חוסר ביטחון, שאני צריך שיכירו בי, כדי אוכל להכיר בעצמי.

אני לא חושב שלצאת מהארון יפתור את כל בעיותיי, אבל כן חשוב לי לספר למי שמכיר אותי, למשפחה ולחברים. העניין הוא לא לעשות מזה עניין, אבל איך אוכל למצוא את האומץ לספר, אחרי הכול הרבה יותר קל ופשוט להמשיך לשתוק.

***

כשאנחנו שותים בפורים התחפושות יורדות, ואפשר לראות מבעד למסכות. אם אני כל השנה משחק אותה מישהו אחר ממה שאני, אז בפורים נגמרים המשחקים. אפשר להגיד שאנחנו ממשיכים לשחק, אבל הפעם את עצמנו.

אם נשתה מספיק, נוכל להכיר את עצמנו מחדש. אם נשתה יותר מדי, יש מצב שאחרים ידעו עלינו דברים שאנחנו נשכח ביום למחרת. אני לא מדבר על דברים שאנחנו מסתירים מבושה, אלא גם על אלו המוסתרים מענווה.

אבל זה לא אוטומטי, נכון שאומרים נכנס יין יצא סוד. אבל כל עוד אני מודע לעצמי, המחסומים שיש לי לא ייעלמו כלא היו, הם פשוט יהיו יותר גמישים, ופחות יגבילו אותי. ככה אפשר לדבר, לצחוק ולהיות יותר משוחרר.

לקחת את עצמך פחות ברצינות, להיות מודע למשחק ולתחפושות, להבין שיש פער בין מי שאתה לבין ההצגה שלך. מתוך כך אפשר להיות יותר מודע לעצמך, להבין שאתה זה לא רק המחשבות שלך או אפילו הרגשות, אלא אני פשוט אני.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.