בשלל צבעי הקשת – ב | משכני אחריך

בזכות המטרייה בעלת צבעי הגאווה אריה הפתיע את עצמו ומעשה שלא חשב שיעשה – הוא יצא מהארון בפני מישהי קרובה ללבו. וגם היא גם הצליחה להפתיעו

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, קניתי מטריה צבעונית, לא ציפיתי לתגובות שקיבלתי בגלל שהסתובבתי איתה.

הגעתי הביתה עם המטריה בצבעי הקשת, וביקשתי מאחותי שתצלם אותי.

"זאת כל כך מטרייה של מצעד הגאווה", אמרה תוך כדי שהיא מביטה בי דרך המצלמה.

"מה היא לא יפה?" שאלתי בתמימות, "קצת צבעים בתוך אפור של חורף". לא שקר, אבל לא רק האמת וכל האמת.

אימא שלי, קצת יותר ישירה, העירה לי אחרי ארוחת ערב שבת "איך תתחתן אם יש לך מטרייה של גייז?"

אמנם ההערות בבית נאמרו הרבה יותר בחיבה מאשר הערות אחרות שקיבלתי, ועל כך בפוסט הבא בלנ"ד, אבל לזה באמת שלא ציפיתי – שהנושא הזה יעלה אצלנו בבית?!

לא ידעתי אם אני רוצה לקפוץ מאושר או לקבור את עצמי מבושה. הנאיביות שגרמה לי לקנות את המטרייה התחילה להיסדק. מעולם לא ממש שמעתי התייחסות ישירה לנושא מההורים שלי. ופתאום אני שומע את אימא שלי מדברת על הומואים וגייז בהיסח הדעת, כמו איזו פליטת פה פרוידיאנית.

בעבר היו מדי פעם בפעם סרטים או סדרות עם דמות של הומו או לסבית, והיחס אליהם היה התעלמות בדרך כלל, אבל הנה, פעם ראשונה שאני שומע תגובות מההורים שלי על הומואים. אמנם באופן עקיף, אבל גם זה משהו.

נוצרה סיטואציה ממש נוחה והומוריסטית לצאת מהארון, אלא שאני עוד לא הייתי מוכן כל כך לצאת ממנו.

אני רוצה לספר שאני הומו, אבל זה עדיין יותר מדי בשבילי, בעיקר כשאני עוד לא ממש יודע מה היחס שלהם כלפי הומוסקסואליות בכלל, וכאשר זה נוגע לבן שלהם בפרט.

ואיני רואה את עצמי מספק הסברים כשאני לא יודע מאיפה השאלות מגיעות בכלל, מתוך כעס, הבנה, בלבול או הכלה.

באותו שלב עברה לי מחשבה בראש, בשביל מה לצער את ההורים? למה לגרום להם סבל מיותר?

אחרי הכול בשביל מה קיימים ארגונים לתמיכה בהורים להומואים ולסביות? לא בגלל שזה כיף לגלות שהבן שלך הוא…

בקיצור, זה משהו שצריך לחשוב עליו לפני כן, לתכנן קצת ולהתכונן לתגובות אפשריות, ולא להטיל את הפצצה הזאת בהיסח הדעת, בלי לשאת באחריות לתוצאות.

בשלב הזה נתקעתי, רגל פה ורגל שם, והמילים לא יוצאות לי מהפה. הזמן חולף בעודי מתלבט, ושעת צהריים התחלפה לה בשעת ערב מאוחרת. אחרי שההורים כבר הלכו לישון, כל הזמן הזה עבר, ולא הצלחתי לספר.

אחותי שמה לב שמשהו עובר עליי, היא הציצה לחדר שלי ושאלה אם הכול בסדר. אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, ושיש לי משהו לספר.

"אני", את המילים, אני הומו, או נמשך לבנים, או מה שלא יהיה, לא הצלחתי לבטא, הן נשארו תקועות אי שם בגרון. "מה אריה, מה יש?" דמעות התחילו לרדת, והיא לא מבינה מה אני רוצה לספר, מתרגשת ומודאגת.

ניסיתי להסתובב סביב הנקודה, מבלי לגעת בה. אבל איכשהו, מתוך בליל המילים שאמרתי, גרמתי לה לחשוב שאני רוצה להתאבד.מה שלא היה ולא נברא – נטייה יש לי, אבל לא זו האובדנית. "מה פתאום, זה לא זה", אמרתי.

הדמעות יורדות יותר מהר, ואיתן גם בכי חרישי, ואני עדיין בהלם, לא מצליח לדבר, ומתוסכל על עצמי.

אז במקום להגיד במילים, את מה שלא יכולתי לבטא בשפתי, אמרתי בשפת גוף פשוטה. הצבעתי על המטרייה, והמבט שלה עוקב אחרי היד שלי, ואחרי רגע או שניים אני רואה בעיניים שלה שהיא הבינה.

"זאת לא רק בדיחה, שיש לי מטריה כזאת". לא תכננתי שככה זה יהיה, לא חשבתי לספר בכלל, אבל סוף סוף, זה פשוט יצא, עוד דמעות התחילו לרדת, דמעות של דאגה התחלפו בדמעות של אושר.

***

מוצאי פורים.

מהפחד שהיה נותר שמץ ממנו, חשש קל.

במוצאי פורים דיברתי עם אחותי. מאז הפעם הקודמת שסיפרתי לה, היא הרגישה שזה משהו שאני לא כל כך רוצה לדבר עליו, במידה מסוימת של צדק.

אני מקווה שזה שאחים וחברים משדלים אותך להסתיר את הנטייה מההורים, מחשש לשלומם, זה משהו שהיה ואינו. כאילו עצם הסיפור עלול להרוג אותם ולהוריד את שיבתם ביגון שאולה, או במקרים גרועים יותר להתפרץ עליך ולשלול את הנטייה שלך, או את עצמם קיומך. טוב, אני יכול להיות אופטימי, אבל לא מוכן להיות עיוור לכך שדברים כאלו עדיין עלולים לקרות.

לי, יש אחות נפלאה, והיא אמרה לי בדיוק הפוך.

אריה, אלה אימא ואבא, ברור שאתה יכול לספר להם. זה יפגע בהם יותר דווקא אם לא תספר. טוב, אולי אימא תיקח את זה קצת קשה בהתחלה, אבל היא אוהבת אותך, והיא תמשיך לאהוב אותך גם אחרי שתספר, ואולי אפילו יותר. היא לא מציקה לך שתתחתן כי היא רוצה נכדים, לא רק, אלא בעיקר כי היא רוצה שיהיה לך טוב.

מה שהתחיל כזרימה וסוג של ניסיון לראות כאילו כצופה מן הצד את התגובות. המשיך כיציאה בפני מישהו מאוד קרוב אליי. היציאה הזו היא בעצם סוג של חזרה פנימה דווקא, וקבלה של עצמי ולא רק להסתכל על עצמי מהצד כל הזמן.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.