"לרעות בגנים" במקור ראשון | גאות ושפל

שתי ביקורות על הספר "לרעות בגנים" פורסמו השבת במקור ראשון, וכל אחת טוענת משהו אחר לחלוטין – פתיחות ומורכבות לעומת סגירות וססמאות

(עוד בעניין: צפו: קטעים מהמפגש עם הרב הראל בעניין ספרו לרעות בגנים)

shbt1p020-page-001

shbt1p021-page-001

מאורות וזמירות שבת | זאב שביידל

רב, סטודנט הומוסקסואל ושחקנית הוליוודית נפגשים ברומן שכתב ראש ישיבה. הפתיחות היחסית נתקלת בנטייה הספרותית ל"סוף טוב" ולהעדפת אידיאות מופשטות על בני אדם מורכבים

במופעים שלו, ג‘קי לוי אוהב ללגלג על הגישה הדתית הנפוצה ליצירות אמנות, שאוהבת להתמקד בשאלה “מהו המסר“. כאילו לא ניתן סתם ליהנות מהיצירה ותמיד חייבים לחפש “מה יש מתחת“ או “הלנו אתה אם לצרינו“.

אני מביט בספרו של הרב הראל “לרעות בגנים“ ומהרהר ביני לבין עצמי – מהו המסר של הספר? האם יש מסר בכלל? האם נכון תמיד לתור אחריו? וכי לא יכול בן אדם סתם לספר סיפור? מה גם שהמחבר עצמו מבטיח לנו בפתיחת הספר ש“כל הדמויות הן על בסיס אמיתי“. אז מה רע בסיפור שהיה במציאות? ובכל זאת, גם ב“סיפור אמיתי“ (וסיפור אמנותי לעולם אינו “אמיתי“ לגמרי) קיימת שאלה מדוע בחר המחבר לספר דווקא את הסיפור האמיתי הזה משפע סיפורי החיים ומדוע בחר לספר אותו באופן שבחר.

שלוש דמויות במוקד הספר – הרב צפניה בארי, שעושה את דרכו מחסידות סלונים לעולמה של ישיבת “מרכז הרב“; דרור, סטודנט לפילוסופיה הרוצה להתגבר על ההומוסקסואליות שלו; ודוריאנה, שחקנית מהוליווד שמוצאת את עצמה בישראל. העלילה מפגישה אותם במקומות בלתי אפשריים ומובילה לסוף הטוב שמסופר לנו כבר בתחילת הספר, למען הסר ספק.

מבחינת הסגנון והלשון, מדובר בספר שהוא מגזרי באופן מובהק. ספר שלא נועד לקורא החרדי ולא לחילוני. לדעתי, גם קורא “סרוג“ חסר רקע תורני יתקשה להתמודד עם פסקאות מסוימות. כך שמעבר ל“סיפור המסופר“ קיימת גם אמירה פנימית. נטייתו של המחבר למתוח משפטים על פני פסקה ואף פסקאות ולגדוש אותם בשמות של רבנים, פסיכולוגים והוגי דעות לא מקִלה על שטף הקריאה.

נדמה לי שכשמתבוננים מעט ניכר שגם הסגנון וגם התוכן מהדהדים את הרב קוק. תפיסתו של הראי“ה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביו השונים, שואפת לגישה הרמונית־אחדותית לעולם. אם נתבונן היטב, נראה מאחורי כל דבר את המגמה הא־לוהית שבבריאה. אם נסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר, נראה איך כל היקום מסתדר בסינתזה מופלאה. הרמוניה בכול. כל דבר, גם אם נראה כלפי חוץ שהוא בא לעקור או לערער, נועד בעצם לבנות ולגלות בעולם עוד פן אינסופי של האלוהות.

לכאורה כל זה נפלא, אך בתיאוריה בלבד. כשהעניין מגיע לפסים מעשיים הוא נתקל במספר בעיות חמורות. ראשית, בשיטה זו חייבים סוף טוב (ובגלל זה מספרים אותו כבר בהתחלה, כדי לא “למתוח“ את הקורא). אם נשווה זאת לספרים אחרים של הכותבים ה“מגזריים“, שגם במרכזם עומדים גיבורים המנסים לתור אחרי קשר זוגי – “החתן העשירי“ של סופיה רון מוריה או “החוק למניעת הבדידות“ של מיקי שיינפלד – בשניהם היה למחברים אומץ שלא לסיים את העלילה מתחת לחופה. בשניהם, אגב, הדמויות מגלות בסוף סוג של חיבור מחודש לעצמן, כך שגם לא ניתן לדבר על סוף טראגי או אבסורדי. אבל בספר “לרעות בגנים“ חייב להיות סוף שבו הכול יסתדר לטובה.

הכול יסתדר

גם דברים אחרים חייבים "להסתדר". בעיה הלכתית לא צפויה שצצה בדרכו של הגיבור לזוגיות תיעלם בדיוק ברגע הנכון. שוב, אם נשווה זאת לדוגמאות אחרות מהספרות ה"מגזרית", ניתן להקביל זאת לספרו של חיים נבון "ללכת על דגים", שגם בו מתגלה בעיה הלכתית לא צפויה אצל זוג מאורס. לכאורה הברֵרה שנותרה לגיבורים היא למרוד בהלכה ולהינשא למרות הכול או לנקוט "מעשה עקדה" ולוותר על הקשר למען הגשמת הערך האמוני העליון. הכותב, שלא רוצה לעשות מגיבוריו לא אברהם אבינו ולא "האדם המורד" של קאמי, מוצא בסוף דרך אלגנטית "לנטרל" את הבעיה ההלכתית, אך בכל זאת משאיר את גיבוריו עם מחשבות ותמיהות שמונעות מהם לרוץ ישר לחופה.

גיבורי "לרעות בגנים" לא מהססים בדרכם אל היעד. נטייתם של הגיבורים להגיע לכל היעדים כמה שיותר מהר יוצרת "קפיצות" בלתי אפשריות בעלילה. כמה פעמים בספר מופיע המשפט: "ואז הוא פשוט סיפר הכול", שמקפל בתוכו סיפור חיים של כמה עשרות שנים. בשלב מסוים קשה לעקוב אחרי כל סיפורי החיים הדחוסים שנשזרים זה בזה.

נדמה לי שזה מה שמניע את המחבר גם בסיפורי השואה בספר. גם שם המעגל חייב להיסגר והוא נסגר על־ידי סיפורי נקמה יהודיים בנאצים. לא התקוממות, אלא נקמה כמוטיב מרכזי. שתי סצנות בספר, שנראות כהעתקה מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, נקראות לא כחשבון צודק אלא כפורנוגרפיה של אלימות, שיוצרת דיסוננס חריף עם הנימה של העלילה הכללית.

גם העניינים התפיסתיים וההשקפתיים חייבים "להסתדר". גיבוריו ההומוסקסואלים של הספר יכולים ליהנות מהאמירה שאולי חלקם אינם יכולים להשתנות כתוצאה מטיפול (אמירה שאינה דבר של מה בכך גם בישראל 2014, בייחוד כשהיא נשמעת מפיו של רב. מדוע רבנים צריכים בכלל לחוות את דעתם בנושא זו שאלה אחרת…). אך בד בבד עם אמירה זו נשזרת אמירה נוספת, שמקשרת בבירור בין הנטייה ההומולסבית לטראומה מינית בילדות אצל שני הגיבורים בספר.

לפי המחבר לא ניתן לשנות את נטייתם המינית של דמויותיו מבחינה טיפולית כי הטראומה עמוקה מדי, ולא כי נטייתם המינית היא טבעם המהותי, ואז, לכל היותר, יוכלו לבנות לעצמם מסגרת הטרוסקסואלית כלפי חוץ. כשמדובר ברמת האמינות של הדמויות, נראה כי הן חיות בעולם דיכוטומי מדי, שבו מצד אחד קיימים עולם ההפקרות של מועדוני גייז ומאורות הפריצות של הוליווד, ומצד שני שולחן שבת בהרי יהודה שבו מפזמים זמירות בניגוני קרליבך. לדעתי, כתוצאה מזה הוויתורים של הגיבורים נעשים הרבה פחות משמעותיים – וכי מי יבחר בדעה צלולה לחיות בעולם מושחת ומרוקן?

ואולי כאן ניצבת השאלה המרכזית, שמחזירה אותנו לראי"ה. נהרות של דיו נשפכו סביב השאלה את מי הרב קוק באמת מחבק כשהוא מחבק את החלוץ החילוני – אותו או את הפרויקציה הדמיונית שלו? אותה "אהבת ישראל" – האם היא אהבה כלפי עם ישראל המציאותי, או כלפי מודל מופשט שבני אדם ריאליים הם רק ייצוגים חיוורים שלו עלי אדמות?

ניתן להפנות את אותה שאלה לבן דמותו של הרב הראל, הרב צפניה בארי. האם כשהוא מחבק בחור ישיבה צעיר שבא אליו כדי לחפש תמיכה בהתמודדות עם נטייתו המינית או כל חריגות אחרת הוא מסוגל באמת להכיל אותו עם כל המורכבות שלו? האם ייתכנו פתרונות שאינם מוכתבים מראש? האם החיבוק יישאר חיבוק גם אם אותו בחור יבחר בסוף במסלול שאינו מסתיים בניגוני קרליבך? האם ניתן לאהוב את האדם האמיתי העומד מולך ולא את ההפשטה? האם ניתן לאהוב את המציאות שבה לא הכול פתור ומסודר, מציאות שבה לסיפור יש סוף שונה מהמיוחל?

אז מהו המסר של הספר "לרעות בגנים"? אולי התשובה הטובה ביותר היא שהספר נכתב כדי לספר סיפור שאותו חלק מהאנשים רוצים לשמוע. סיפור של הרמוניה שהעובדות לא מקשות עליה קושיות מעצבנות. ולכן, מי שלא מתחבר לסיפור, יעשה טוב אם במקום לתקוף ולערער ינסה לכתוב סיפור אחר. אולי סיפור של חיים שהתכוונו ללכת במסלול מסוים ובסוף מצאו את עצמם על מסלול שונה לגמרי. מסלול שאינו שחור־לבן, אלא משלב גוונים שונים של אור וחושך. מסלול שאין בו תשובות לכל השאלות, אך יש בו מסע ארוך שבו אדם נפגש בהדרגה עם עצמו ועם אמונתו. שבו הוא לומד לחיות עם קונפליקטים שאותם הוא לא מסוגל לפתור.

זאב שביידל

מסעות של תיקון | אברהם וסרמן

הרומן מתמודד עם כאבם של אנשים שאינם מוצאים את עצמם בעולם ומציע את ראיית המציאות כטובה למרות הקשיים. נגד הזרם של ספרי הייאוש והתעמולה האינטרסנטית

כתיבת ספרי פרוזה על ידי רבנים כבר איננה תופעה חדשה, יש דורשים אותה לשבח ויש הדורשים לגנאי. הדורשים לגנאי תמהים על מי שעמלו בתורה, כיצד נטש את משמרתו, הניח חיי־קודש ועוסק בחולין. על אחת כמה וכמה כשמדובר ברומן העלול במהרה להיסחף אל מחוזות הטומאה, ולו ברמיזה. הדורשים לשבח מתחלקים לשניים. יש המפארים את מי ש"מתחבר" לעולם כפי שהוא, ורואים בדמות הרבנית "איש מקצוע" ככל המקצועות. כיוון שכך, מדוע לא יעסוק בתחומים נוספים על מקצועו? אלא שטעות בידם, שהרי רבנות אינה "מקצוע", היא מציאות חיים של מי שעוסק בתורה והגיע למדרגת הוראתה לציבור. אדם כזה צריך שהתורה תהיה אצלו בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה", כפשוטו.

אך יש דורשים לשבח מחמת נימוק אחר. תפקיד קשה ואתגרי הוא לצקת את גדולת תוכני הנצח למציאות עכשווית. זהו אחד האפיקים החשובים בחיבור החיים אל התורה. שדה הספרות – אשר הרב קוק עודד את העוסקים בקודש להביע בו את המחשבה והרגש – הולך ומתמלא בשנים האחרונות בסופרים הנטועים עמוק בתורה ובלימודה, ומטעימים אותנו פירות משובחים. ספר זה שלפנינו מצטרף לרשימת הספרים הזו.

הרב ארלה הראל, מהרבנים הצעירים הבולטים של הציונות־הדתית, ראש בית מדרש ביישוב עפרה ולשעבר ראש ישיבת הסדר, מזמן לנו מפגש עם עולמות רבים. חלקם אכן נטוע עמוק בעולמה של תורה, וחלקם מצויים מנגד לה. הווייתה של "טבריה של מעלה" בימים ההם, על שלל חצרות החסידים שבה, לצד תל אביב על מועדוניה, חוות רועים בהרי יהודה ומערת המכפלה, מול תעשיית הקולנוע האמריקנית ועוד – נפרשות לפנינו במכחול עתיר צבעים. המעבר אמנם מסחרר, מה שעלול לייגע את הקורא, אך בה בעת מאפשר לחוות טוב יותר את שזירת העלילה כמקשה אחת.

דמות אב

העלילה עצמה מורכבת משלושה חלקים: "גן הקופים", "גן העצמאות" ו"גן השעשועים". שלושה ספרים לכאורה נפתחים לפנינו. הראשון, סיפורו של נער יתום, בן לניצול שואה, הגדל בעולם של טשטוש זהויות וחיפוש עצמי, המביאים אותו לשוטט בין עולמות רוחניים שונים, עד לסיומו של החלק הראשון, שבו נדמה כי "מצא את עצמו"; השני, מסעו של דרור, בחור דתי בעל נטיות הפוכות, החווה את הטראגיות שבמצבו ומנסה לטפל בה בדרכים שונות, עד לסוף (הזמני) המפתיע; החלק השלישי, שבו שחקנית קולנוע מחפשת אחר שורשיה היהודיים. כל הדמויות נסחפות למערבולת שדווקא מתוכה הן יוצאות אל עולם מתוקן יותר.

ברשימות שנכתבו על הספר מאז יצא, הושם דגש על היותו הרומן הראשון המתמודד עם סוגיית הנטיות המיניות בציבור הדתי לאומי. דומה שהמחבר ידע לאיזה שדה מוקשים הוא נכנס, שכן דעותיו ופעולותיו בנושא זה ידועות כהולכות בקו ההלכתי המקובל, והוא אף זוכה להצלחה רבה. גורמים המתנגדים לקו זה התקיפו אותו בשל כך, ומיקדו את העניין הציבורי (באור שלילי לטעמם) בחלק זה של הספר. אלא שיש בכך החטאה של עיקר הסיפור – התמודדות עם כאבם של אנשים שאינם מוצאים את עצמם בעולם של חוסר השתייכות, ושל מתח תרבותי בין קצוות.

אחת הדמויות הללו היא דמותו של דרור, אך לדעתי היא איננה המרכזית בסיפור. דווקא דמותו של המספר, צפניה, מקפלת בתוכה את מה שקרוב יותר לעולמם של נערים ונערות רבים, המחפשים אחר דמות אב, ממשית או סמלית. זהו מוטיב החורז את כל הספר. בתרבות שבה אנו חיים, רבים חשים בפער בין־דורי בלתי נסבל. לכן, דווקא הקשר העמוק של צפניה עם זקני עירו, עם סבו – כל מה ששייך לפעם – נותן לו אחיזה במציאות מתנודדת, פוסט מודרניסטית, השוללת את הזכות לאמת וליציבות. כאן מוצגת ההוויה החרדית במלוא עוזה – עולם שבו ההמשכיות והמסורת הן הכוח המרכזי, עולם שבו הכול מנסים דווקא להידמות להוריהם. קריעה זו בין חדשנות לשמרנות מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו, ומציעה לנו התבוננות אחרת על המצב. זו הרואה במציאות כולה מהלך טוב אחד, כולל ואמיתי, אף שיש בו קשיים ו"נפילות".

בספר ניכרת תמימות גדולה, הנשקפת כבר בכריכה שלו – שושנה בתוך שדה קוצים ("כשושנה בין החוחים"). המחבר חוזר לז'אנר הישן של "סוף טוב הכול טוב", או "והם חיו בעושר ובאושר". בשדה הספרותי העכשווי הוא מצטרף למיעוט השוחים נגד הזרם של ספרי הייאוש והדיכאון שמציפים אותנו (לאחרונה ראיתי ספר ילדים על נסיך ונסיכה המתקוטטים ביניהם, המסתיים במילים "ובסוף הם לא התחתנו"…).

אפילו הבעיה ההלכתית המונעת את מימושה של זוגיות אסורה מגיעה בסוף לפתרונה. לכאורה זו אמירה נאיבית, אך כשנסיר את מסך התעמולה הנטוי על הנתונים בידי ארגונים אינטרסנטיים, נראה שאכן רוב הבעיות בתחום זה נפתרות. את הרעש והמתקפה על ההלכה ונושאי דברה יוצרים אלה המעוניינים בהם, תוך שהם מבליטים את מעט הבעיות שאינן ניתנות לפתרון.

דור שני

בספר נעשה שימוש רב בחוויית הניגון, עד כמה שספר יכול להעביר חוויה כזו לקורא. הקורא יכול לחוש עצמו שומע כעת את חסידי סלונים מנגנים את ניגוני הפורים המיוחדים שלהם אצל שולחנו של רבם, ולחלופין להאזין לצלילים נוגים של אבלי החורבן בעת אמירת "תיקון חצות" במערת המכפלה. ניכר בו במחבר שהוא עושה מאמץ ניכר להכניס את הקורא לתוך אווירה מסוימת, אולי באופן קצת מוגזם, אך מתוך כוונה להשלים את התמונה שהניגון הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ואולי אף אחד הבולטים שבה.

אישית אהבתי את קטעי המשפטים והמילים ביידיש (המתורגמים כולם!) שיש בספר, אך אינני בטוח שלאוזן הצעירה הם יערבו. מצד שני, באווירת אופנת הווינטג', לא אתפלא לשמוע על חזרה לחיבת ה"מאמע לשון".

הקורא עלול לחוש צרימה קלה בשל העובדה שכמעט כל גיבורי הספר מתוארים כבעלי כישרונות שכליים יוצאי דופן. חסרים בו האנשים הפשוטים, המצויים בשפע בספריו של הרב סבתו למשל, ונוטים קו של חן ותמימות על הסיפור. לצד אחר, הדמויות הפשוטות המצויות בספר זוכות לכבוד וחיבה, בדומה לחיבה שמרעיף עליהן סבתו. אדרבה, המחבר מתאר את החכם כמי שרוחש בוז לבוחנים את האדם רק על פי שכלו. גם בתחום זה הוא שוחה נגד הזרם, שהפך את ההשכלה והחכמה למרכז החיים האנושיים.

לפני סיום, אי אפשר שלא להתייחס למקומה של השואה בספר. אין זה ספר ראשון העוסק בהתמודדות הדור השני לשואה עם מוראותיה, אך ניכרת בו מגמה אחרת. לעומת תיאור של בני הדור השני כמי שסובלים מאוד מהשתיקה, מנטל הזיכרון, מדאגת היתר ועוד – יש בו התמודדות הרואה בקשיים של בני הדור הזה אתגר מצמיח.

ניתן היה לשפר מעט את העיצוב הצפוף משהו, להגדיל את האותיות ולרווח את השורות. אולי בהדפסה הבאה. אך ברמת התוכן, זהו ספר נועז ויוצא דופן העוסק בבעיות קיומיות ומוצא מסילות ללִבם של רבים. גם סופו המפתיע משאיר טעם של עוד.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת מרדכי בגבעתיים וראש הכולל בישיבת ההסדר רמת גן‎

(מוסף שבת, מקור ראשון, כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.