בשלל צבעי הקשת – ג | משכני אחריך

המטרייה ממשיכה לסבך את אריה, או שלא, והפעם הוא נאלץ להתמודד מול הערות של חבריו ללימודים

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

"הגשם חלף הלך לו…"

(שיר השירים ב, יא)

אז מה היה, קצת לפני מה שהיה ברשומה הקודמת, וקצת אחרי הרשומה שלפניה.

קניתי מטרייה, ומתברר שהתזמון שלי לא היה יכול להיות טוב יותר.  שבוע לאחר מכן התעוררה סערה, לא סופת השלגים שתיזכר עוד שנים, אמנם סערה קטנת ממדים, אבל פוקחת עיניים.

העיתוי היה סמוך ליציאת הספר של הרב ארלה, "לרעות בגנים". עם כל הביקורת עליו דבר אחד בטוח  הוא העלה את השאלה סביב הנושא של הומואים דתיים. הוא פתח תיבת פנדורה שרבים ניסו לסגור אותה, "אין דבר כזה הומו דתי, כמו שאין מחלל שבת דתי". עצם ההווה אמינא, שיכול להיות דבר כזה, הוא סנסציה בעולם האורתודוקסי שאנחנו חיים בו.

הספר התפרסם בכמה עלוני שבת, והיו גם כמה ראיונות שהקדימו אותו. השאלות הגדולות עלו בפומבי, האיסור על המעשה ולא על עצמם הנטייה, והשאלה אם אפשר להשתנות, ומה מקור הנטייה, ולמה לדבּר ועוד לכתוב ספר על נושא שאין מדברים עליו בציבור, ואיך זה שקם לו רב ומציף את הדברים, לא בבית המדרש, אלא יוצא החוצה ומפרסם אותם ברבים.

כל זאת תוך כדי הוויכוח הפוליטי וההתנגדות של הבית היהודי להכרה בזכויות הזוגות הלהטבי"ם מצד אחד, ומצד שני המניפולציות של מפלגת יש עתיד להעביר חוק שיקדם את ההכרה בהם דרך הדלת האחורית, הלכה למעשה. לא נראה שלמישהו מהם אכפת מהומואים דתיים, כל אחד מייצג את הצד שלו, ואף אחד לא מייצג מורכבות, בכל זאת פוליטיקה.

כל אלו עוררו דיון ציבורי נרחב לגבי הנושא שלנו מוכר היטב מחיי היום-יום, ויצרו מודעות בכלל הציבור הדתי לעניין. לא דיברו על כך בציבור שלנו, ומי שכן דיבר – לא עשה את זה בקול. אני בתוך הסערה הזו, רגוע, משום שיש לי מטרייה שאיתה אוכל לצאת החוצה ולא להירטב.

הגעתי עם המטרייה ללימודים וגם לבית המדרש הקהילתי, שהוא יותר חרד"לי, ולא חשבתי שבמקום דתי כזה אקבל תגובות כאלו. אמרתי לעצמי שאם אתנהג כאילו זה לא מפריע לי, מן הסתם גם הסובבים אותי יעלימו עין.

מתברר שטעיתי והמטרייה הססגונית שלי הכניסה קצת רוח פרצים מרעננת, קשת בענן חורפי כבד, ועוררה קצת פתיחות, כי כאשר מסתגרים יותר מדי, זה גובל באטימות.

"אריה, מה זה"? שאל אותי מישהו, בעודי מניח את התיק בכניסה, פושט את המעיל והמטרייה נשענת על הקיר.

"מטרייה". החזרתי לו תשובה לקונית.

 "כן, אבל איזו מטרייה"? מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח.

 "צבעונית", עניתי, עוד פעם באופן ישיר, שיפסיק לנסות לרמוז, אם הוא רוצה שפשוט יגיד.

 "כן, אבל אתה יודע מה זה אומר"? מקווה לסחוט ממני תשובה אחרת.

 "לא, מה זה אומר"? עניתי, כמו יהודי טוב, בשאלה.

 הוא לא הגיב, כי הוא פחד אולי מפני הטאבו שיש על כל הנשוא של נטיות הפוכות לא עלינו, נראה שישנם כללים בלתי כתובים, על מה ראוי לדבר ועל מה נהוג לשתוק.

 רוב ההערות האחרות גם הן היו מרומזות, יותר או פחות, ויכולתי להתחמק מהן באלגנטיות, אבל יש עוד אנשים בעולם, וחלק מהם לא מכירים את המושג פוליטקלי קורקט, או טקט בעברית.

 אחד מהם פנה אליי ישירות ואמר לי שגם לו הייתה מטרייה כזאת, אבל כשהוא היה בחו"ל הוא הבין שכל ההומואים הולכים עם מטריות כאלו, אז הוא זרק אותה בגלל מה שהיא מייצגת.

"אני לא בחו"ל, אז אני לא מרגיש צורך להיפטר ממנה. מוכרים את המטריהי הזו גם במאה שערים ומקומות ובבני ברק".

 שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה שמישהו סוף-סוף מדבר באופן ישיר, אבל לא ממש מתחשק לי שמישהו יגיד לי מה אני צריך לעשות כקביעת עובדה, כאילו הוא הרב שלי. בעיקר שאפילו הרב שלי משתדל להתוות קווים מנחים ולעולם לא אומר תעשה כך או אחרת, אלא משאיר לי את ההחלטה במה לבחור בשורה התחתונה.

"בטח כי הם לא יודעים מה המטריה הזו מסמלת, אילו הם היו יודעים אז לא היו הולכים איתה".

הפעם הוא הקצין עוד יותר בקביעת נורמות מחמירות, כדי להיות יותר צדיק מהאפיפיור. הרי אם ארגיש יותר דוס מהחרדים, אז אני אולטרה אורתודוקס. והתנשאות היא משהו שאני עוד יותר לא סובל, כי זה כבר לא משהו אישי, אלא פשוט סתם יחס מגעיל.

"טוב, אבל אתה יודע שאלו לא הצבעים הנכונים בכלל, במטרייה שלי יש יותר צבעים ממה שצריך. מי שהחליט שהמטרייה הזו שמסמלת משהו בכלל לא מבין מהחיים שלו. אפילו היצרנים לא חשבו על זה, לפחות לא מלכתחילה". את זה ידעתי אחרי שמישהו ציין את העבודה הזו בפניי, שבתכלס זאת לא מטרייה של הומואים.

למרות שמבחינת הסערה התרבותית-חברתית היא בעיקר הגבירה את הרוחות, ונגעה לאנשים בנקודות רגישות והוציאה מהם תגובות שאני לא חושב שהייתי מקבל בצורה ישירה וכך יכולתי להתמודד איתן. אני הרגשתי יותר בנח, שקט של עין הסערה.

אז אמרתי לו שלא אכפת לי, בגלל שמישהו הפך את המטרייה הזו לסמל, זה לא אומר שאסור לי להשתמש בה. בניגוד לדגל, שיש לו אמירה ברורה יותר, מטרייה היא נטולת יומרות, היא פשוט שומרת עליי מהגשם.

אני חושב שזה לא נובע רק מהתחמקות, דווקא נהניתי מכך ששמו לב. קצת צבע על רקע האפור של החורף, מעין פרובוקציה כמו האביב שבא בסוף החורף, פריחה שהתחלפה לה בשלכת.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.