"בא לי לקרוא אותו שוב" | תרבות

לאה קראה את "לרעות בגנים" והתאהבה: בשפה, בעלילה, בכנות, בתיאורים, והיא החליטה לכתוב המלצה מפורטת וגם לקרוא אותו שוב

(עוד בעניין: צפו: קטעים מהמפגש עם הרב הראל בעניין ספרו לרעות בגנים)

לרעות בגנים הרב הראל

כשסיימתי לקרוא את הספר ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו, אבל דברים אחרים נכנסו באמצע. לפני כמה ימים קראתי שני מאמרים על הספר. אף אחד מהם לא התחבר לנקודות שאני רציתי לדבר עליהן (רוצה לומר: לא הסכמתי עם שום חלק של אף אחד מהמאמרים), אבל אחד מהם הסתיים במלים: “מי שלא מתחבר לסיפור, יעשה טוב אם במקום לתקוף ולערער ינסה לכתוב סיפור אחר”. חשבתי לעצמי – אולי אם לא התחברתי לאף מאמר, טוב אעשה אם אנסה לכתוב מאמר אחר.

בספר לרעות בגנים יש גיבור אחד – שמנקודת מבטו מסופר כל הספר – ושתי דמויות מרכזיות. הספר מחולק לשלושה חלקים, כאשר בחלק הראשון אנו זוכים להכיר את הגיבור משנת בר-המצווה שלו עד נישואיו; בחלק השני הגיבור פוגש את הדמות המרכזית הראשונה, מת”מניק (הומו) דתי; ובחלק השלישי פוגשים שניהם בחורה אמריקאית בעלת שורשים יהודיים החוזרת לחיק יהדותה.

על הספר נודע לי כשקראתי ראיון עם הרב ארלה הראל בעולם קטן לפני כמה חודשים. החלק הנון-קונפורמיסטי שבי מייד התחבר לעובדה שהספר פותח נושא שהוא טאבו בחברה שלנו. החלק הכן-קונפורמיסטי שבי מצא את מקומו בכך שהספר נכתב ע”י רב, מה שמבטיח כי הפתיחה של הנושא השנוי במחלוקת נעשית בצורה הכי אוהבת-תורה ובלתי מתריסה שאפשר. השילוב הזה – של העלאת נושא ממתחת לשטיח, יחד עם כבוד ואהבה לתורה – הוא כ”כ נדיר, וכ”כ נפלא בעיניי, שהיה לי ברור שאני רוצה לקנות את הספר, כאשר השאלה אם אהנה מקריאתו היתה משנית: הקניה היתה מטרה בפני עצמה. וכך עשיתי דבר שכמעט אף פעם אינני עושה – קניתי ספר מבלי שקראתי בו אפילו מילה אחת (כבר אחרים לפניי דימו את הדבר לקניית בגד מבלי למדוד אותו). היה דבר נוסף  – ולחלוטין לא קשור – שגרם לי להתעניין בספר, והוא שהשם הפרטי (או לפחות הכינוי) של המחבר הוא אנגרמה של שם המשפחה שלו. תודו שזו סיבה –מ-ע-ו-ל-ה לרכוש ספר 😀 .

בעיקרון, כשאני בוחרת לקרוא ספר, זה לא בגלל העלילה. ספר שגורם לי לרצות לקרוא אותו הוא ספר שהמחבר שלו יודע לספר סיפור. אני אוהבת להנות מסגנון הכתיבה, מאופן בניית הדמויות, מהדיאלוגים הקולחים ומהזדהות עם הגיבורים, והעלילה היא דבר משני לגמרי (כלומר, לא אכפת לי בכלל מה קורה לגיבורים, כל עוד מספרים לי זאת בשפה קולחת ומרתקת). את הספר הזה קראתי עד הסוף כי המחבר לגמרי יודע לספר סיפור: סגנון הכתיבה והגיבור הראשי מאד דיברו אלי. זה לא אומר שהעלילה לא מעניינת – היא מרתקת, מפותלת, מגוונת – אבל לא בשביל זה קראתי, וזה גם לא מה שהותיר בי את רישומו.

אתחיל מסגנון הכתיבה.

כמה מהביקורות שקראתי דימו את סגנון הכתיבה של הרב הראל לסגנון כתיבתו של ש”י עגנון,  הרב סבתו, או לזה של הרב קוק. אני לא ניסיתי למצוא דמיון לסגנון של מישהו אחר, אלא נהניתי ממנו כפי שהוא. אחד הדברים שמאד אהבתי הוא שמשפטים נמשכו למחבר באופן אסוציאטיבי. נראה שהוא כתב משפט, ואז אחת המלים הזכירה לו משהו, אז הוא שזר את זה בתוך המשפט ואז המשיך הלאה כאילו כלום לא קרה…

חלק מהפעמים מה ששזור הוא פסוק או חלק מתפילה

והוא, מצידו, נתן עיניו בי, וכמעט עשני גל של עצמות, כל עצמותי תאמרנה, ה’ מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו
(עמ’ 47)
…אך כעת לרגע לא ידעה מה תעשה, ומייד התעשתה והחלה להחיותו ולרפאותו ולקיימו…
(עמ’ 48)

אבל חלק מהפעמים, הוא שוזר חלק משיר או ספר

רקדנו שם כמו משוגעים, עד שמישהו ייפול על ברכיו, עד שמישהו ירגיש כאב, עד שמישהו יגיד אני קם ועוזב. (עמ’ 169)
פיזמה חרש שיר… והוא זיהה מיד, כוחה של האהבה, פרנקי הולך להוליווד, וריחם של שנות השמונים עלה בליבו.
(עמ’ 248)

וזה מפתיע ומשמח כאחד.

עוד משהו שמצא חן בעיני הוא שעל אף שלרוב המחבר משתמש בשפה גבוהה ומליצית, הוא אינו בוחל בשימוש במלים עכשוויות במקרה הצורך, והשילוב של שני הסגנונות הוא דווקא חינני:

לא ילד קטן אני, אבל רחפן גדול אני
(עמ’ 33)
ואבא? אבא היה מבסוט חאלס, כמו שאומרים בטבריה
(עמ’ 28)

ודבר אחרון: חוש ההומור הדק, והאבחנות הדקות שלו בביטויים. אין הרבה כאלה בסיפור, אבל כל אחד – מלמיליאן.

… לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. כאילו מישהו שואל אותם, כאילו הם קובעים את מותו. ואם לא היו קובעים, לא היה מת? או שמא היה מת באופן לא קבוע?
(עמ’ 48)
ואז צחק למשמע סיפורי ואמר “תיזהר, בסוף תתחתן איתה”, כולו מבודח למדי, משועשע מן המצב. הוא צדק. לא נזהרתי. בסוף התחתנתי איתה.
(עמ’ 104)
… כך הם אוהבים לקרוא לה, לגלות, תפוצות, כאילו זה בסדר כזה, יש יהדות בארץ, ויש יהדות התפוצות, מכבסת מלים פוסט-מודרנית ירודה, מכשירה ומטהרת את השרץ בק”נ טעמים תפלים…
(עמ’ 182)

הרב הראל
הרב הראל. מחבר "לרעות בגנים"

דבר אחד שפחות התחברתי אליו הוא שהרב הראל משלב יידיש בסיפור:

ולכשנסתיים הכל, הרעבע עבר בסך ושתי שורות מימינו ומשמאלו, אחזני לפתע הזקן מן האוטובוס מאחורי, קים, קים אריין, לחש לי. בא, בא לכאן, וקידמני לפנים, רוכן אל הרעבע, ומציג את האייניקעל, הנכד, של ר’ מענדעל לפניו, והרעבע מהנהן בראשו, א זוי, שולח יד דקיקה אלי ולוחץ ידי ברוך, אך לא מרפה, מקרבני אליו, אבא שלך איז א טייער איד, יהודי יקר, איש חסד גדול.
(עמ’ 48)

אמנם המחבר דואג לתרגם בגוף הסרט, אבל בכל פעם כזאת נקטע חוט העלילה, ותשומת הלב שלי עוברת מהרעיון אל המלים עצמן. אבל לא נורא: זה קורה רק בחלק הראשון של הספר, וחוץ מזה, אפשר ללמוד מלא יידיש ככה 🙂 .

נמשיך אל הגיבורים.

הגיבור הראשי דיבר אלי כבר בעמודים הראשונים:

מלא הייתי בהערצה אין קץ לאבא ואמא, אנשים עסוקים עד מאד, טרודים בפרנסתם ובגידול שמונת ילדיהם, ובכל זאת, הדבר שמילא אותם יותר מכל, היה – עשיית צדקה וחסד. כולם מצאו את מקומם בבית הזה, חוץ ממישהו אחד.
אני.
אני, לא בדיוק מצאתי את מקומי בבית זה. כולם היו עסוקים עם כולם, ובמיוחד שבעת אחיותי הגדולות, שהצטרפו בחדוה רבה לתחביבם של הורי, בלי הנד עפעף. ואני, מה אני? לא שחסר לי יחס מאבא… לא הרגשתי מקופח… אבל, כל ילד צריך פינה לעצמו, מקום להתבודדות. לא כפי שמבינים היום מושג זה, אלא – סתם, להיות לבד בלי לעמוד תחת עיניהם של המבוגרים, שאינם מבינים כיצד נראה נחש בריח האוכל פיל.
(עמ’ 20)

זה המשיך עם הכנות שבה המחבר תיאר את חוסר אהבת לימוד התורה של הגיבור, בד בבד עם הכנות בתיאור אהבתו לקב”ה:

אבל, גם להגשמת חלומו של אבא לא התקרבתי. באופן פלאי, למרות תאוות הידע שלי, לימוד תורה מעולם לא עניין אותי. כלל וכלל לא. לא יודע למה – הרי היום אני יודע שאין דבר מופלא וחכם יותר מתורה זו. גם אז ידעתי. אבל – לא רציתי. לא רציתי ללמוד שום דבר שריח תורה נדף ממנו. אהבתי את ה’ יתברך בפשיטות, והרגשתי בתוך תוכי שזה יהיה מיותר לגמרי לעסוק בלימוד תורתו. כל היום יושב הייתי בספריה, בולס עוד ספר ועוד ספר. בין ביקור בספריה למשנהו, עסקתי בחקר העולם שסביבי, מנתח בעלי חיים אומללים שנפלו קרבן תחת ידי, מתבונן במיקרוסוקופ שקניתי מכסף שחסכתי, בעולם המופלא הטמון בטיפת מים מן השלולית שבגן הגליצ’ה, או משוחח עם זקני עירי האהובים. תורה, לא למדתי כלל. בקושי מה שלימדו בבית הספר, וזה לא היה הרבה כל-כך. ידעתי שאני מצער את הורי, אבל לא יכולתי אחרת. לא יכולתי להתכחש לעצמי.
(עמ’ 28-29)

ומנגד, אהבתי מאד איך המחבר/הגיבור תיאר את ברכת המזון של דמות אחרת בסיפור:

ובירכנו לה’ אלוקינו המשביע לכל חי רצון, ומעולם לא שמעתי בן-אנוש מברך ככה את הנותן לחם לכל חי, כל מילה ומילה, בעדינות, בשלמות, בכוונה עמוקה, בטהרת לב ובצפיית ישועה, המלך הטוב והמיטיב, הוא גמלנו והוא יגמלנו, לחן ולחסד ולרחמים, ולרווח ולהצלחה וכל טוב, ולעולם אל יחסרנו, ואני, המאריך בכל בני החבורה, כבר סיימתי מזמן, וזאת הסטודנטית המודרנית, עוד באמצע הרחמנים, וה’ יברך את עמו בשלום…
(עמ’ 99)

בשאר הדמויות אהבתי את ההתפלספות. אהבתי שהמחבר סומך על האינטלגנציה של קוראיו ואינו חושש לכתוב קטעים שלמים שאני אישית לא הבנתי את רובם:

ביקש לדחות מעט ולהתחיל אחרי שיסיים את עבודת הגמר הגדולה על שלילת הבחירה החופשית במשנת רבי חסדאי קרשקש, בהשוואה לדטרמיניזם הקלווניסטי-פרוטסטנטי ולזרמים הפוסט-רפורמטורים מבית מדרשו של צווינגלי, שבכתיבתה היה עוסק בימים אלה.
(עמ’ 164)
לא הניח לה דרור עד שפרס בפניה קשת רחבה, מי השמיע לראשונה טיעון זה, ודנו בשיטת רס”ג והשוו אותה לריה”ל, ומשם קפצו למלבי”ם בפירושו לתורה, וגם היא לא הניחה לו, והקשתה עליו מביקורתו של דיויד יוּם ב’מחקר על ההבנה האנושית’, אשר מאז ומעולם חשבה אותו למוחץ את ה’טיעון מן הנס’ הנוצרי שהכירה זה מכבר, כאשר עיינה בספרו של דניאל בונבאץ’, המצטט את רנדל הקובע “כי יוּם הנחית מכת מוות על הטיעון הזה, כאשר הוכיח זאת באופן כה נהיר עד שמאז רק לעתים נדירות העז אדם נבון להעלות טיעון זה”. ומיד השיבה, מתשובותיהם של סווינבורן ופורטיל הסותרים את דברי יוּם, ולא שקטה דעתו עד להראות לה את דבריו של פרנסיס בקווית’, המפרק את טיעוניו של יוּם לגורמים ואינו משאיר בהם לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח.
(עמ’ 217)

וואו, פיסקאות כאלה גורמות לי לרצות לחקור ולגלות מה בדיוק עומד מאחוריהן. זה משהו כיפי, שלא הרבה ספרים מצליחים לעשות לי.

רק דבר אחד בסגנון הכתיבה של הסיפור הפריע לי (וזו לגמרי שריטה שלי ): היו פעמים שהרגשתי שהמחבר מנסה לפתות אותי ברמזים מסקרנים ובפתיונות קטנים להמשיך לקרוא, כדי לגלות מה קורה בהמשך. ברגעים הללו אמרתי לסופר בליבי: עזוב אותי! אני אקרא מתי שבא לי ובקצב שבא לי! ולפעמים אפילו עשיתי הפסקה בקריאה דווקא בנקודות האלה, כדי לא להכנע להאצה שהסופר ניסה להאיץ בי…
אחרי שסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה האחורית, וראיתי שכל הציטוטים מהספר הם מהסוג הזה, וקיבלתי איזו תובנה אפשרית לטעמם ממה שנכתב אחריהם (יכול להיות שאני הרגשתי מואצת, אבל המחבר בכלל לא התכוון להאיץ בי? ):

… וכשפנה הרכב בפניה הראשונה, נתתי בו מבט, מבט אחרון, מבחין בצלקת על מצחו מאדימה בשמש שיצאה לה באמצע החורף לפזז ברקיע, ולא ידעתי, מי יכול היה לדעת, שלא אראה אותה מאדימה עוד שוב לעולם…
הדרך המשיכה להתפתל בוואדיות בואכה גלילה, והזקן שלצידי חזר לספר לי את קורותיו. מה בדיוק סיפר, ולמה דווקא זאת ולא אחרת, לא ידע ולא ידעתי גם אני. רק ביום מן הימים אדע, ואודה, ואשבח לבורא שכבר כעת הכין תרופה למכה.
ואני חשבתי, שבאמת השבת הזאת לא היה כמוה מעולם, ולא ידעתי שגם לא יהיה כמוה לעולם… ולא ידעתי מה שעתיד לבוא וכמה מפתיעים הם החיים והמוות…
… אולי בא לך גם לבוא לחתונה, אמרתי ולא ידעתי כמה בא לו ומה עוד יבוא לו. ובא, והביאני, ובאנו אל המלך חדריו, נגילה ונשמחה בו…
****
מחוסר הידיעה אל הידיעה. מן ההעלם וההסתר אל הגילוי והארת הפנים, נעות שלוש נשמות תועות במבוכי הגנים של חייהם העשירים…
הכריכה האחורית

ומילה או שתיים על העלילה.

מאד אהבתי את העובדה שהיא מתפתלת ומגוונת. יש 3 גיבורים, ועל כל גיבור עוברות כמה תקופות חיים, ומקומות גאוגרפיים שונים, כך שאין מצב שנמאס לך. להפך – לפני שהצלחתי להגיע לרוויה מכל סיטואציה היא כבר השתנתה או נגמרה. כל גיבור היה מעניין בדרכו שלו – גם אלה שפחות התחברתי אליהם – ומכל אחד מהם נותר לי משהו.

כאמור, הסיבה שקניתי את הספר היא בגלל שהוא מדבר על התמודדות של מת”מניק דתי. אין לי כ”כ מה לומר על האספקט הזה של הספר, כי זה באמת עולם שאינני מכירה. אז פשוט הקשבתי לסיפור שהמחבר בחר לספר.

דבר נוסף שיש בעלילה מלבד ההתמודדות של מת”מניק דתי, היא סיפורים מהשואה. אבל לקרוא להם סיפורי שואה זה כמו לקרוא לכ”ז בניסן יום השואה. השם המלא של היום הזה הוא יום הזכרון לשואה ולגבורה, וזה גם מה שיש בסיפורים בספר – הרבה יותר גבורה משואה.

לסיום, יש מן הביקורות על הספר הקובלות על כך שהסוף של הספר טוב מדי, אך אני אינני מהמצטרפים לקובלנה הזאת.

ראשית, מפני שאני מאד אוהבת סופים טובים: אם אני כבר הולכת להשקיע זמן ומרץ בקריאת ספר – It’d better be good. אילו רציתי לקרוא סוף לא טוב – הייתי קוראת עיתון…

שנית,  כבר בראיון בעולם קטן הרב הראל אמר שהספר מבוסס על סיפור אמיתי, כך שידעתי מראש שיש כאן סיפור עם סוף טוב,  וגם הבנתי שהסוף הטוב הוא לא בגלל שלא התחשק למחבר לסיים את הספר עם קונפליקט, אלא כי זה היה הסוף של הסיפור במציאות.  אז נתתי למחבר לספר לי את הסיפור שהוא בחר, ומאחר שהנחתי כי סוף כזה הוא לא נפוץ , קראתי אותו בלי להקיש מזה לשומדבר מעבר לגיבורים של הסיפור הספציפי הזה (כשם שהנחתי שהעובדה ששני הגיבורים המת”מניקים עברו התעללות איננה בהכרח מלמדת על כל המת”מניקים בעולם).

ושלישית, מפני שעם זאת שהסוף הוא טוב, הספר עדיין הותיר אותי עם סימני שאלה, וזה מצוין: אני אוהבת כשנותר לי חומר למחשבה, כי זה גורם לספר להשאר איתי גם לאחר סיום קריאתו. לא ברור לי, למשל, למה קרה כל דבר שקרה בעלילה. אולי כי ככה זה קרה במציאות, ואולי כי סתם ככה המחבר רצה. או למשל, היה פרט ביוגרפי של הגיבור שלא הצלחתי לפענח עד היום. ועוד דבר שלא הייתי מתנגדת לוּ היה בספר, הוא איזשהו קטע קישור בין החלק הראשון לחלק השני. בכל זאת יש שם פער של כמה וכמה שנים טובות… והיה פרט ביוגרפי של הגיבור, שתהיתי אם הוא גם של המחבר. לחלק מהשאלות מצאתי תשובות בראיונות מאוחרים יותר של הרב הראל, בדברים שאמר במפגש כמוך, או כתוצאה מהיתקלות בערך של הרב הראל בויקיפדיה. לחלק מהשאלות לא מצאתי תשובה עדיין, וזה סבבה לגמרי 🙂 .

ומה לגבי מסר? עקרונית יש איזו תובנה ששזורה בין כל התהפוכות שעוברים אנשים בספר, ונראה לי שאפשר לקרוא לזה מסר, אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להעביר לי מסר, אז התעלמתי ממנו…

פתאום עכשיו
שכתבתי כל-כך הרבה על הספר
בא לי לקרוא אותו (שוב).

מקוה שגם לכם 🙂

לאה

(מתוך הבלוג ליקוטי שיבולים, כ"א באייר תשע"ד, 21 במאי 2014)

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.