בין אדם לחברו – ריאיון אישי עם רונן, הומו דתי | הלכה

רונן, סטודנט לרפואה מבית דתי, מספר על ההתלבטות, הכאב, ההחלטה, החשיפה, התגובות, והזוגיות. אגב, מאז פרסום הכתבה רונן כבר התחתן. עם מי? קראו ותבינו לבד

המוֹדעוֹת שנתלו ברחבי האוניברסיטה בישרו על הקרנת הסרט ´ללכת על המים´, וכי בסופו יתקיים דיון בנושא "הומופוביה, הומוסקסואליות והלכה" ב´בית הלל´ שבאוניברסיטה. בהיותי דתייה שסולדת ממיינסטרים ומאוהבת בעברי לידר, החלטתי כמובן להגיע. "הומואים דתיים" היה נראה לי כמו עוד איזה קוריוז שכדאי לבדוק מקרוב.

את רונן חדי, בן 28, פגשתי לראשונה באותו ערב כשגולל בפני קהל הסטודנטים המרותקים את סיפורו האישי המרגש. משהו בפתיחות ובכנות שלו שבה את לבי, הדרך שבה הפליא לתאר את חייו על קו התפר בין המושגים הלכאורה-מתנגשים הללו: רונן הוא גם ´הומו´ וגם ´דתי´.

מבעד לקלילות ולאופטימיות שבה הוא דיבר, הבנתי את משמעותם הלא-פשוטה של הדברים: התורה הרי אוסרת באיסור "ייהרג ובל יעבור" את מימוש נטייה זו, אך ללב חוקים משלו. ומה עושה בחור אשר אוהב את בוראו, אמנם, אך אוהב לא פחות גם את בני מינו?!

הרגשתי שאני חייבת לדעת יותר. קבעתי פגישה עם רונן.

רונן, סטודנט לרפואה שנה חמישית בעין כרם, גדל במשפחה דתית אשר מתגוררת בתל אביב. כיום הוא שוכר דירה עם שותף בירושלים, ויש לו בן זוג קבוע זה 5 חודשים ("שזה די הרבה במושגים של הקהילה ההומו-לסבית", מסביר לי רונן). ירון, בן זוגו של רונן, הוא חילוני שלא יצא עדיין מהארון ("אני קורא לו ´ירון בארון´").

"הסיפור שלי התחיל בערך בגיל 13, יצאתי לפנימייה מסורתית והתחילה אצלי סקרנות, הורדתי את הכיפה במין משובת נעורים, כבר בשלב הזה ידעתי שאני מסתכל על בנים…".

ההתנסויות הראשונות של רונן עם בנים היו עוד לפני שהתגייס לצבא, הוא הגיע אליהם באמצעות מודעות בעיתונים. אך כשהתגייס לצבא קרו לו שני תהליכים מוזרים, כדבריו: שקיעת ההתעסקות בנושא ההומוסקסואלי והתקרבות בהדרגה בחזרה לדת. "התחיל אצלי חשבון נפש עמוק מאוד, החלטתי שאני רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולקיים מצוות, וכשהשתחררתי מהצבא הבנתי שהקב"ה בוחן כליות ולב, ואי אפשר להסתיר ממנו. אני צריך להשלים את חשבון הנפש הזה ולהחליט: האם אני הומו או לא?".

אף פעם לא נמשכת לבנות?

"לא!" הוא עונה בהחלטיות, ומוסיף ברצינות מעושה: "בעצם, בכיתה ח´ הייתי מאוהב בנטע לי…". גם אחרי שהבין רונן שהוא הומו, לא הרפו ממנו הלבטים: "הבנתי שאני הומו, אבל לא ידעתי מה אני עושה עם זה. אז עוד הייתי בקטע נאיבי, והייתי בטוח שאני אגיד לבחורה את זה ונתחתן ואני אהיה נאמן לה והכול יהיה בסדר…".

"היו לי חששות רבים. בפעם הראשונה שהגעתי לקבוצה של הומואים דתיים, אחרי הצבא, נורא פחדתי בכניסה, וכשנכנסתי ראיתי מלא מלא הומואים דתיים, וזה שחרר אותי מאוד."

בגיל 23, לאחר טיול להודו עם שותף ועם חששות רבים החליט רונן לצאת מן הארון. אחד הרבנים שחיזקו אותו ונתנו לו כלים להתמודד היה הרב סטיב גרינברג: "הגעתי אליו, כולי חיל ורעדה, ניהלנו שיחה רצינית שעיקרה היה כמובן איסור ´משכב זכר´ שמהווה התנגשות – אי אפשר לעשות את זה אבל גם אי אפשר בלעדי זה… הוא נתן לי תירוצים יפהפיים, ונתן לי לגיטימציה לכך שאפשר להיות הומו ועדיין להישאר דתי, שזה בסדר, ושלא חייבים לעזוב את הדת. יצאתי ממנו מחוזק מאוד, הבנתי שהקדוש ברוך הוא כן יכול לקבל אותי ושזה בסדר, זה בסדר להיות מי שאתה".

עם זאת, רונן מודע היטב לקושי ולקונפליקט הנוצר עקב כך: "זה לא טרנדי, זה דבר בעייתי, אלו שני דברים גדולים מאוד שמתנגשים, וחייבים למצוא דרך לשלב אותם".

לשלב. דומה שזהו המוטו שלו בחיים, שילוב גם בין קצוות הנראים מנוגדים: הומו דתי עם בן זוג חילוני – כל כך הרבה סתירות פנימיות במשפט אחד. אך כשהמילה המנחה היא ´אהבה´, במובן הכי פשוט והכי אמיתי שלה, דומה שהכול אפשרי.

ניסית לפנות לטיפול פסיכולוגי?

"לא. טיפול פסיכולוגי לא יכול לשנות אלא רק לעזור בהתמודדות, ואני לא הייתי צריך את זה, אני בסך הכול גבר שאוהב גבר אחר".

ספר על רגע היציאה מן הארון.

"כשאתה יוצא מהארון, אתה לא רק יוצא ממנו אלא גם מרסק אותו עד עפר, מנתץ אותו לרסיסים ומעיף את האבק שנשאר ממנו… סיפרתי לחתולים, לעלים, לעצים, לכל מה שהיה סביבי סיפרתי, כי זה משא ענק שמשתחרר ממך".

איך הגיבה הסביבה לגילוי?

"למזלי, אף אחד מהחברים שלי לא סובב לי את הגב. ישבתי עם כל אחד שעה-שעתיים ונתתי להם את האופציה לשאול, לא אמרתי וברחתי. נראה לי אכזרי לעשות את זה, צריך לתת גם להם זמן להתאושש. יש לי חבר דתי שהגילוי שלי נתן לו אומץ לצאת מהארון גם כן, אפילו נהייתה בינינו תחרות סמויה מי ייצא מהארון ראשון".

והמשפחה?

"לאחים שלי סיפרתי בהתחלה והם הגיבו בצורה נפלאה ומקבלת, אחר כך סיפרתי לאימא שלי וגם היא קיבלה את זה נורא יפה. היו 2 דקות של בכי, אמנם, אבל זה עבר. כולם קיבלו אבל גוננו מפני אבא, כי הוא אדם דתי מאוד וגם עבר כמה אירועי לב… ובכל זאת, לקחתי את הצ´אנס האדיר הזה. הוא ראה אותי בתכנית טלוויזיה שהתראיינתי בה, וכשהגעתי הביתה הוא נתן לי את המונולוג הכי מרגש בחיים שלי…".

רונן קשור רגשית לאביו, ומספיק לו רק להיזכר בתגובה של אביו שחקוקה היטב בזיכרונו, ולא חשוב כמה פעמים כבר סיפר אותה בעבר, בשביל שיתמלאו עיניו דמעות: "אבא שלי עמד בפתח וקרא לי, הוא אמר לי ´תדע לך שאתה תמיד תהיה העיניים שלי, תמיד תהיה עמוד התווך של הבית, אני אוהב אותך, זה החיים שלך, אני לא יודע למה לא אמרת לי קודם´, ואז התעשת ואמר: ´אבל, אני רוצה לראות נכדים ממך, אני אממן לך הפריות´". רונן צוחק, "אמרתי לו שזה בסדר, אבל קודם כול שאני אסיים את הלימודים".

מה באמת עם ילדים?

"יש עוד זמן, אבל אני בטח אאמץ, או איעזר באם פונדקאית. אני אוהב להעניק, ורוצה ילדים מקיר לקיר". וכך, לאחר שכולם כבר ידעו, הזמין רונן את בן זוגו החילוני לחוג את חג הסוכות בבית משפחתו, עם כל המשפחה המורחבת, על כל המשתמע מכך.

אתה רואה כיום יותר פתיחות של החברה הדתית לנושא?

"בוודאי. כיום התופעה בולטת יותר. אנשים פתוחים יותר, וגם לא מוכנים לוותר על הדת שלהם. יוצאים יותר ספרים בנושא, גם בראי ההלכה, וישנה פתיחות רבה יותר גם מצד הרבנים. לא מזמן היה כנס רבנים חרדים שעסק בנושא, והמסקנה הייתה שעם כל המורכבות, אסור לטאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח".

היחסים שלי עם הקדוש ברוך הוא

האם יש בך כעס כלפי הקדוש ברוך הוא?

"בחיים לא היה בי זעם כלפי הקב"ה, להפך, אני מרגיש שמאז הגילוי רק התקרבתי אליו יותר. באופן פרדוקסלי, החזרה בתשובה שלי היא שגררה את היציאה מהארון. הזעם שלי הוא כלפי החברה הדתית האטומה. אני ידעתי שאלוקים בורא אותי למטרה מסוימת, ואלוקים הוא לא זה שעושה טעויות, האנשים הם אלה שעושים טעויות".

היית מעדיף להיוולד סטרייט?

"אם הייתה תרופת פלא הייתי שותה אותה עם המון מים, כדי לוודא שהיא אכן בתוכי, אבל אני חושב שאילו לא הייתי הומוסקסואל, לא הייתי במקום שבו אני נמצא כיום, פתוח יותר וקשוב לאחרים. החיים לא עוברים לידי במסלול ברור ומובן מאליו. אני רואה בכך את השליחות שלי, לקרב בין שני העולמות ולרכך אותם, לגרום לחברה הדתית להיות פחות הומופובית, ולעולם ההומוסקסואלי להיות פחות אנטי-דתי. הרי בסופו של דבר, כולנו בריות של הקדוש ברוך הוא".

אתה רואה בהומוסקסואליות בחירה או כורח?

"אין בחירה, אף שאני לא מסכים עם הטוענים בכל תוקף כי אין כל בחירה. האדם שולט על מעשיו ובוחר את הדרך, אך אי אפשר להתעלם מהשפעה גנטית, הורמונלית וחברתית כבר מגילאי 3-4".

יש הטוענים כי אין השפעה גנטית.

"זה נאמר מחוסר הבנה. בהחלט ישנה גם השפעה גנטית", ותשמעו לו, הוא רופא לעתיד. "מה גם, שבכל החברות – מערביות, חרדים, דתיים, חילוניים ואפילו בכפרים מבודדים – ישנם אותם אחוזים של הומוסקסואלים, בין 5 ל-10 אחוזים".

אין איסור מן התורה להיות הומו, אלא רק לקיים משכב זכר. חשבת פעם לא לממש את הנטייה הזו, וכך לא לחטוא?

הצלחתי להצחיק אותו. "כמו שחבר שלי אומר, זה כמו לאכול רק את החלק השרוף של העוגה בלי לאכול את העוגה עצמה".

אתם מחכים עם זה עד לחתונה, כמו אצל דתיים סטרייטים?

נאיבית שכמותי. "אין אצל הומואים חתונה, איזה רב יסכים לחתן אותנו?".

חלום?

"לראות את ההורים שלי מתבגרים מאושרים, להיות רופא ילדים או קרדיולוג, לתרום מלא כסף ולעשות מלא שטויות".

מה שהתחיל אצלי כקוריוז קליל, הותיר אותי לבסוף עם הרגשה כבדה, ולא חשוב כמה השתדלנו לשוות לריאיון נימה חייכנית. ריאיון קצר אחד וכמה התקפי בכי, יש בהם כדי להסביר את המצב. הבנתי שמאחורי מצעדי הגאווה והצבעוניות מצויות נשמות מאמינות, נשמות שנקרעות יום יום מבפנים, עם הקונפליקט הלא-פתור הזה אשר הובלו אליו בעל כורחם. ביודעם כי חייהם משופעים במצוות וביראת שמים ככל שיהיו, אלה עדיין חיים של חטא.

(כתבה של שמרית בן דוד. פורסם בוואלה, 27 בינואר 2005)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.