אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת | ורוח אלוקים מרחפת

יהושע הרגיש כיצד כל תא בגופו זועק בתפילה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". אבל יש רגעים שאותן העצמות לא רוצות לומר אלא להיפרד

* מחר, יום חמישי – מפגש כמוך: הקרנת הסרט "ז'אן דארק אהובתי" ושיחה עם היוצרת-במאית *

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

אמש חזרתי מפגישה מקצועית ומצאתי את עצמי, כפי שקורה בכל פעם שאני לבד, מדבר עם הקב"ה, במילים שלי, מתבודד.

אמנם זה היה ברכב ולא בשדה, אבל תחושת האינטימיות שהצלחתי להרגיש ברגעים האלה הביאה אותי למצב שאליו אני מייחל כבר זמן רב. הרגשתי איך אני פושט מעלי ערימות של ציניות, מקלף מעצמי כל בדל של גאווה ומוסר עצמי במודע לידיו של רבש"ע.

בתוך זמן קצר התחלתי להתייפח בבכי שהלך וגבר, הדמעות שירדו מן העיניים שלי באמת ניגרו בנחלים שלא נגמרים, הגרון שלי החל לכאוב מן הצעקות והתפילות ששפכתי והרגשתי איך כל תא בגוף שלי מתפלל. אני לא יודע אם לזה התכוון הכתוב שאמר "כל עצמותיי תאמרנה" ואני בוודאי לא נמנה על צדיקי וחסידי עולם שכל רגע עבורם הוא תפילה, אבל לכמה רגעים כואבים עד תהום, סוחטים ומתישים, הרגשתי איך כל  רמ"ח אבריי ושס"ה גידי זועקים לשמים, ממש.

יום לפני כן, שבת אחה"צ. החום בחוץ מאדה כל כוונה לצאת ולטייל, שיחקתי במשחק שולחן עם ילדיי. הילדים כדרכם של ילדים נכנסו מיד לאווירת המשחק, החלו צוחקים, מתגרים זה בזה בחן ומנסים לשאוב אותי גם כן לשמחת המשחק. אני כמובן שיתפתי פעולה וחבשתי את מסכת הצחוק שלי. באותו הזמן החלו המחשבות שכרסמו בי מתגבשות לכלל תכנית פעולה – איך הם ירגישו כשלא אהיה, כשאשים קץ לחיי? כמה זמן ייקח עד שהם יסלחו לי ויחזירו לעצמם את שמחת החיים? האם הם מעלים על דעתם מה מתחולל כרגע בנפשו של אבא שלהם?

מידי פעם בפעם, כנראה המחשבות הללו מצאו דרך אל הבעות הפנים שלי, ואחד מהם שאל בתמימות "מה קורה אבא, הכול בסדר"?, כמובן שמיד חייכתי ואמרתי שהכול בסדר. הרגעים הללו שבהם אני מייחל למותי, מבקש מרבש"ע לשים קץ לצרות שלי, הולכים ונעשים תכופים יותר. לעתים אני פוחד מעצמי ומרגע אחד קטן של טירוף ואובדן חושים שבו אעשה מעשה. מובן שהפחד הזה שומר עליי במידת מה מלהגיע לכלל מעשה, אבל הנדנדה הרגשית הזו בין רגעי התעלות ותפילה לרגעי שפל של רצון אמיתי למות הולכת ומגדילה את המרחק בין שני הקצוות ואת הגובה אליו היא מטפסת בכל קצה.

אני מצליח ב"ה להחזיק בבחירה שעשיתי לפני כמה חודשים. אני מרגיש איך המשיכה ממשיכה לחרוץ מולי לשון כאומרת שאין בכוונתה להיעלם, ואני יודע זאת. עם זאת המאבק היום-יומי הולך ומקבל צורה של מלחמת התשה. בכל פעם שעובר לידי גבר נאה ומושך, והעיניים שלי מיד מחפשות בו את מה שהן תמיד מחפשות, אני מוצא את עצמי מושך אותן בכוח, קורע אותן ממש ומשפיל מבט או מקבע אותו במקום אחר.

בכל פעם שנאמרת מילה מעוררת, נשמע צליל שמהדהד לתוך החדר האטום שבתוכי אני חייב לייצר רעש כנגדו לבל ימשיך להרטיט את קירות הדמיון, שהוא בתורו הפך להיות אחד האויבים הגדולים שלי.

אני קוטע מחשבות באיבן, עוצם עיניים, אוטם אוזניים ומתפלל. אני יודע שהנטייה לעולם לא תיעלם ואני יודע שאם אקל על עצמי ולו במעט, אמצא את עצמי מידרדר במהירות עצומה אל מקומות בהם מעולם לא הייתי. נראה לי שבלי התפילה שעוטפת את המאמצים שלי ומעלה אותם לפני רבש"ע לא הייתי מסוגל לעמוד אפילו שעה אחת קלה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.