להיכנס לנעליים של האחר | משכני אחריך

אריה נותן טיפ לסטרייטים מה הומואים חושבים ואיך אפשר להבין אותם. רמז: תחשבו הפוך

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

אני יכול להבין למה לסטרייטים קשה להבין הומואים. מוזר להם שכל מה שעובד אצלם עם בנות, עובד אצלי באותו אופן בדיוק, רק עם בנים. דווקא בגלל זה אולי זה לא כל כך מוזר וגם לא אמור להיות מסובך כל כך, עושים העתק-הדבק, כמו שאתה מרגיש כלפי ההיא ככה אני מרגיש כלפי ההוא.

פשוט? אז זהו שלא כל כך.

זה שבנות לא מעניינות אותי – זה עוד מובן לסטרייט המצוי. אבל הקטע המבלבל מתחיל כשהוא ממש מנסה להיכנס לנעליים שלי ולדמיין את החברים שלו על הסקאלה איפשהו בין אובייקט מיני לאופציה רומנטית. גם אם באמת יש לו קצת ראש פתוח, אפילו צפוי שזה ייראה לו מוזר טיפה, בכל זאת מבחינתו חברים הם חברים, ובנות הן בנות.

טוב, אחרי הכול זה מה שקורה לי כשאני מנסה לחשוב על בנות. בנות הן חברים, וחברים הם כמו בנות בשבילו. ברוך הבא לעולם שלי, קצת הפוך ומאוד מבלבל.

חשוב לי שיבינו את זה, כי כשלא מבינים זה עובר מהשכל לרגש, וחוסר ההבנה הופך לשנאה או לפחד, בקיצור הומופוביה

אבל יש עוד משהו, הפחד מונע מאיתנו ללמוד זה מזה, כי בשביל ללמוד מהשני צריך לפחד פחות לנסות למדוד נעליים אחרות.

מעניין לעשות את הטוויסט המחשבתי הזה כדי להצליח להסתכל על אחרים מזווית ראייה שונה.

אם נחשוב רגע על כל העניין הזה של מגדר, איך בנים מסתכלים על בנות, ולהפך, ונשאל את עצמנו האם כל מפגש בין גבר לאישה חייב להיות בעל קונוטציה מינית – התשובה היא לא בהכרח. והאם כל מפגש שלי עם גבר צריך להיות כזה? גם נראה שלא.

סטרייטים רואים בנות בדרך כלל מבחוץ פנימה, וככה הומואים כלפי בנים. ככה סטרייט יכול להתחיל לחשוב על בנות לא מבחוץ פנימה, ועל בנים גם מבחינה חיצונית קצת. נכון שרושם ראשוני הוא חיצוני על פי רוב, אבל משיכה מינית היא יותר מזה.

בניגוד לשאלה אם אנחנו נתקעים ברושם הראשוני או ממשיכים להכיר את הבן אדם קצת יותר מקרוב, כאשר יש משיכה זה נכון גם כאשר הוא מוצא חן בעינינו, כי אפשר להכיר מישהו חיצונית אבל לא באמת להכיר אותו.

משעשע להוציא את ההקשר המיני, ולשחק איתו קצת. כשהוא נמצא במקומות שלא מצפים שהוא יהיה זה מבלבל, אבל גם יכול להיות מצחיק. לכן אני מניח שיש כאלו שלא מרגישים בנוח ליד הומואים, כי חסר להם קצת חוש הומור.

ר' עקיבא מלמד ששחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה. הרצינות שבהתייחסות לדברים במידה של צניעות מאבדת את התוקף שלה בסביבה צינית. אבל הוא גם מלמד אותנו שצחוק הוא דרך להתמודד עם אירועים כבדים מדי, כמו החורבן העומד לפתחנו בתקופת בין המצרים. לצחוק לא בשביל להמעיט מחשיבות העניין, אלא כדי שיהיה אפשר לקחת את הדברים יותר בקלילות.

מיניות היא חלק גדול מהחיים, וחז"ל אמרו שאין אפוטרופוס לעריות, אין מי שישמור שלא יקרה כלום. זה חלק מהעניין בעצם, החיים ממשיכים ואי אפשר לעצור אותם, צריך לשים לב לאן הם מובילים אותנו, וכל אחד צריך להיות מודע לאיזה כיוון הוא נמשך או נדחף ולחשוב קצת להיכן זה עשוי להוביל אותו.

יותר קל לדבר על אחרים, אבל חז"ל כבר אמרו "אל תדון אדם עד שתגיד למקומו". אני מוסיף שיש כאלו שמנסים להגיע למקומו של השני רק כדי שיוכלו לשפוט אותו, לא נראה לי שלכך הם התכוונו.

מהמקום הביקורתי הזה נובעות השאלות בסגנון: מתי גילית שאתה הומו? מה גרם לך להיות הומו? למה אתה פשוט לא משתנה? ניסית בכלל? אולי לא ניסית מספיק? ולמה לדבר על זה בכלל?

הביקורת היא לא צריכה להיות עליו, אלא על עצמי. על עצם זה שאני בכלל מעז לדון מישהו מבלי לנסות להגיע למקומו. זה מעיד על כך שאני מתייחס בציניות כלפי אחרים וממעיט בערך הזולת ובחשיבות השיקולים שלו.

תהפכו לרגע את כל השאלות ובמקום שכתוב 'הומו' תקראו כאילו כתוב 'סטרייט'. משעשע נכון? אבל תחשבו על זה לרגע ברצינות. זאת דרך להפנות את הציניות כלפי עצמך, וזה סימן שאתה לא לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות.

וככה אולי בכל זאת אני יכול ללמוד משהו ממישהו אחר שהוא לא אני, או לפחות להקשיב לו, ולקלוט שיש אחרים שיש להם חוויה אחרת, דומה אבל שונה מהחוויה שלי.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.