אני, פשיסט?! | גאות ושפל

אנחנו, הומואים ימניים, איננו פשיסטים ולא לאומנים חשוכים. ואף איננו תרנגולת שמתנגדת לטבעונות. אנו דולפין שלא רוצה לשמש ארוחה ללהקת כרישים, קרי: לחמאס * זאביק בטור תגובה לטור שהאשים את ההומואים הימניים בפשיסטיות

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

איך שהעולם משתנה. היום התברר לי שאני פשיסט.

קראתי את הטור של אורי שמילוביץ' באתר gogay, ולפתע פתאום התברר לי שאני פשיסט צמא דם שצופה בהנאה מרובה ברצח של פלסטינים או באלימות כלפי שמאלנים ובעצם כבר מסייע לפוגרום הבא שיעשו בהומואים. לא פחות!

אני כותב את הדברים בגיחה קצרה הביתה מהמילואים. כן, גויסתי בצו שמונה, יחד עם עוד ארבעים אלף אנשי מילואים, מן הסתם חמישה אחוז מהם גאים וגאות. וכמו כולנו – אני מקווה שלא נצטרך לעשות דבר, וכמו כולנו אני גם מתפלל לעשות את כל מה שצריך במידה ויידרש. כמו כל עם ישראל בימים אלו, אני חי מאזעקה לאזעקה. ובין צבע אדום אחד למשנהו אני מהרהר בדרכיו המפותלות של העם היהודי במזרח התיכון, ובעובדה העגומה הזאת: גם 66 שנה אחרי הקמת המדינה, רבים פשוט לא רוצים שנהיה כאן. שכולנו לא נהיה כאן: ימנים כשמאלנים, סטרייטים כלהט"בים. ולדאבוני, הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם זה היא להתגונן. ואמנם עד עכשיו התגוננו בצורה סבילה בעיקר, אך ייתכן שנצטרך לעשות זאת גם בצורה פעילה יותר.

66 שנה אחרי הקמת המדינה אנו ממשיכים לשלם את מחיר הדמים על עצם הימצאותנו כאן. זה לא בגלל "כיבוש" כזה או אחר. זה בגלל שיש לנו אויב. אויב שלא חס גם על בני עמו. שמדכא בצורה אלימה הומואים, נשים, וכל מיעוט אחר. קל לדמיין מה האויב הזה יעשה בנו, אילו רק תהיה לו אפשרות. הוא עצמו, אגב, מדבר על כך בכל הזדמנות.

אז עצם המצב הזה נמשך כבר אלפיים שנה. מה ששונה הפעם הוא שיש לנו בתור יהודים אפשרות שלא להיות קורבנות עוד! לקחת את גורלנו בידינו ולהיות אחראים עליו. גם בזה יש בעיות, טבע אנושי הוא בעייתי כידוע.  יש מי שלוקח את זה צעד אחד רחוק מדי וחושב שלא להיות קורבן פירושו להיות תוקף. אבל התוקפנות הזו נולדת בדיוק מתוך אותה תחושת אוזלת יד וחוסר אונים.

אגב, כך התחילה בזמנו גם התנועה ההומו לסבית המודרנית. במרד סטונוול, גייז בארה"ב לא הביאו פרחים לשוטרים וישבו איתם לשולחן מו"מ. הם הכו את השוטרים והפכו ניידות.

ניתן להבין את התסכול של אורי. היום העם מבין שלא ניתן להיות קורבנות יותר. גם רוב השמאל היום כבר מבין זאת. גם בעולם כבר מבינים זאת יותר ויותר. גם בארה"ב וגם באירופה. אפילו מצרים כבר לא רצים לגנות את ישראל, גם להם כבר נשבר מהחמאס.

לאורי מפריע שהומואים "עוקפים" את הסטרייטים מימין כאשר הוא עצמו עוקף את רוב העולם משמאל. חזון השלום הולך ונגוז מול עינינו. לעת עתה, נראה שאנו נידונים לעוד מספר סיבובים של עימות, עם הפסקות פחות או יותר ארוכות ביניהן. "כיפת ברזל" תאפשר לנו לעבור זאת מבלי להיות משותקים, ולנו נותר לקוות שיום אחד שכנינו יקבלו את נוכחותנו כאן כרצונו של אללה. עד אז נמשיך לעשות סדיר ומילואים. נמשיך לחשוב איך לצמצם פגיעה באוכלוסייה אזרחית שאויבנו משתמשים בה כמגן חי. נמשיך להילחם ולרצות לחזור הביתה, לבן הזוג ולילדים. ונמשיך לחיות את חיינו ולהילחם על הזכויות שלנו. ואני מאמין, שחלק גדול מהזכויות שלנו הישגנו כיוון שהאמנו גם בשוויון חובות – חובות שלנו כלפי מדינה וצה"ל.

אורי היקר, אנחנו, הומואים ימניים, איננו פשיסטים ולא לאומנים חשוכים. ואף איננו תרנגולת שמתנגדת לטבעונות. אנו דולפין שלא רוצה לשמש ארוחה ללהקת כרישים. כי אותם "כרישים" שיורים עלינו טילים בוקר וערב, שמפירים הפסקת אש עוד לפני תחילתה, שצוהלים כשהם שומעים על חטיפתם של שלושה נערים – הם אינם נלחמים כדי שיהיה להם משהו. הם נלחמים כדי שלנו לא יהיה כלום. לא מדינה, ולא צבא. ואז גם לא יהיו לנו זכויות שנוכל להילחם עליהם.

זאב

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כל מילה בסלע זאב. אהבתי כי אני אומנם דו אבל ימני ודתי לאומי. מסכים עם כל מילה שלך. מחזק את ידיך ובלבד כדי להוכיח שקהילת הלהט"ב אינה רק נחלת השמאל כפי שלכאורה נראה. קהילה מכילה גם ימניים בדיעותיהם. אוהבי ארץ ישראל השלמה. וגם דתיים לאומיים וחרדים ששומרים תורה ומצוות קלה כבחמורה וכן הם אוהבים ונמשכים לבני מינם. יישר כח על הדברים הנפלאים שכתבת זאב. חזק ואץ.

  2. מאמץ כל מילה. כפי שיש רופאים ימניים וחקלאים ימניים (שאגב לא עזבו את קיבוציהם ומקום מגורם בגלל רקטות מעזה.
    לתשומת לב צעירי ניצני עוז) ואומנים ימניים כך גם יש הומואים ימניים שכל חפצם הוא לחיות בשקט ובשלווה בארצם.
    וכאשר יש צורך להגן על חייהם או חיי אחיהם ושכניהם הם לא יהססו להיות הראשונים שיטו שכם לעזרת ישראל מיד צר.

    השמאל הישראלי חש במִלכוד כי כל תפיסת עולמו הכלכלית, החברתית והבטחונית קרסה (ולא רק בישראל) והוכיחה שעם הנצח המאמין באל אחד לא מפחד מדרך ארוכה ואף זוכה בה להצלחה רבה.

    הפחד של השמאל הוא מהתמודדות עם האמת. וכדברי רס"ג "האמת כבדה על כן נושאיה מועטים".