הארון האישי של יואל | ארונות נפתחים

על ההחלטה להתחתן, על החיים הכפולים, על הגילוי לאישה, על ההשלכות, על הדרך שהיה בוחר אילו הזמן היה חוזר אחורה * יואל משתף בסיפור האישי שלו

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

יואל, 45, גר בירושלים. למד בממלכתי דתי, בוגר האוניברסיטה העברית, עוסק בהוראה, נשוי ואב לשלושה.

אני והגילוי

בראשית שנות השלושים שלי, ואני כבר נשוי ואב, שָהיתי בחו"ל ובחור צעיר התחיל איתי. באופן משונה, הזרות הקלה עליי, ונעניתי לו. עשינו מעט מאוד (כי אני הייתי חסר ניסיון, וידעתי מה גבולות האיסור), וזה היה תמים למדי, אבל נעים. נפגשנו פעמים אחדות וחזרתי ארצה מבולבל, אבוד, רוצה וחושש. אחרי לבטים רבים הגעתי לקו הלבן בתל אביב. פגשתי בירושלים את האחראי על קבוצת נשואים (סירבתי להגיע לפגישה של הקבוצה). הדיבורים גלשו למשהו אחר. עזבתי אותו מהר כי הרגשתי מנוצל.

אני והדת

לא כעסתי על הקב"ה כלל. תהיתי איך אני מתמודד עם הניסיון הזה. וכן, היו לא מעט מחשבות על התאבדות. לשמחתי כבר הייתי בעל משפחה, ומאחר ולא רציתי לצערם העניין זה ירד. השלמתי עם עצמי ועם העובדה שאני כזה.

אין קונפליקט. אני יודע שאני חוטא, אינני מלאך. אך "ניתנה תורה לבני אדם". הקב"ה סלחן, וביום הדין וביום הדין אוחַז בפנקס ובו רשימות שלי: רשימת התחתנתי כי "בחור דתי צריך להתחתן", רשימת הכאב, האומללות, לילות ללא שינה, ההסתרה וההשתוקקות שאין לה קץ למשהו אחר.

אני והשיתוף הראשון

רק לאחר שנתיים-שלוש (אולי יותר) מהמקרה שתיארתי לעיל, הגיע השיתוף הראשון והמשמעותי שלי. היה זה עם קצין ששירת איתי במילואים. דתל"ש. משיחה אקראית עם אדם אחר נודע לי שהוא הומו. צלצלתי אליו באיזו קדחתנות ואמרתי ששמעתי כך וכך, וגם אני כזה, כנראה, ושהוא הראשון שאני בוטח בו ומסוגל לשוחח עמו, בהנחה שהוא גם יבין את מורכבות המצב ואת קשיי. הוא שמח. בהמשך נסבו השיחות בעיקר על חייו, קשר כזה ואחר שהתחילו והסתיימו, ולהפך.

אני והמשפחה

לא סיפרתי ולא שיתפתי הורים/אחים/אחיות, משום שלא חשבתי שזה רלוונטי, וחששתי מתגובה לא טובה. שלילית.

אני והרבנים

מעולם לא הרגשתי צורך לשתף רב בעניינים הללו, או לקבל חותמת כשרות.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

יש לי ידידים רבים, רובם ככולם הומואים, בדרגות שונות של קירבה. זה נעים וחשוב. יש במקום העבודה מי שיודע. לרוב אלו קולגות שהם בעצמם הומואים. ברור לי שיש עוד שיודעים, אך אני פחות היסטרי מהעובדה שאיני שולט במידע.

יש חבר ילדות שמשתף אותי בחייו, אך מעולם לא סיפרתי לו. אדרבא, כשפעם בחור דתי (רווק עד היום, מוכר וידוע, אך כנראה עמוק בארון), שהתחלתי איתו בעדינות, דיבר עליי באוזני מכרים – ההם דיווחו לחבר שלי בזעזוע, והוא מיד חקר אותי. הכחשתי הכול.

אני והטיפול

בשלב מסוים בחיי החלטתי לראות פסיכולוג. המפגש עם גברת אחת ועם עוד אחת הסתיים אחרי 2–3 מפגשים. אחר כך נפגשתי עם פסיכולוג במשך עשרה חודשים. לא ראיתי בזה תועלת, ולא חשתי שינוי, ועזבתי.

אני ונשים

יצאתי עם בנות, אך מעולם לא חשתי משיכה. אני מאוד אוהב יופי, אך אין את ההשתוקקות שקיימת מול בחור שמוצא חן בעיניי.

אני והאישה

התחתנתי כי בחור דתי צריך להתחתן. אחרי כל מיני ניסיונות שידוך, הכרתי את מי שתהיה אשתי. יצאנו חצי שנה ונישאנו. אני לא ידעתי, ולכן גם היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת. הכול היה טוב, לכאורה. בשלב מסוים היא הרגישה שמשהו קורה. לחץ מתמשך להסביר מה ומו. בסוף סיפרתי. משבר גדול. הרבה בכי. הרבה פחד משני הצדדים. הסברתי שלא בחרתי בזה, ושאני לא אשתנה, ו"זה" לא ייעלם. החלטנו להמשיך. הנושא עולה מדי פעם בפעם. לפעמים בהערת אגב, לפעמים באירוניה עוקצנית. שנינו לכודים מרצון במערכת שיש בה לא מעט מן הטרגיות.

אינני מתחרט על הקמת משפחה. אך תמיד קיימים הרהורים על אפשרויות אחרות, ומה היה אילו. ועם הזמן הופיעו בחיי אנשים שבהחלט רצו אותי בתור בן זוג. השתדלתי לעשות חשבון קר של רווח והפסד ובחרתי להישאר באותו מקום.

אני והאושר

אינני אדם מאושר. אם יש אושר, הרי הוא מתקיים שניות אחדות, בעיקר הישגים מקצועיים, או רכישת אמנות (אני אספן). אני שמח שנישאתי, שהקב"ה חנן אותי בילדים מוצלחים, ושאני מצליח לתחזק חזות מוצלחת, כמעט מושלמת מול העולם.

אני וכמוך

אינני זוכר כיצד בדיוק הגעתי לכמוך. הכרתי את עמית, כתבנו יחד משהו. כמוך משמש עוד רשת חברתית תומכת, אך התחושה היא של התרחקות. אולי בגלל הגודל של הקבוצה, אולי בגלל הנוכחות הרבּה בתל אביב. אולי משום שלא צץ שם פרטנר מתאים.

אני בעוד 10 שנים

ככל הנראה עדיין נשוי ולא באושר.

אני לפני החתונה

הייתי שב ומתחתן עם אישה ומקים משפחה רגילה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא הרצון במשפחה יציבה ובבית שמתפקד. הניסיון שלי (כולל מה שלמדתי מבני זוג), עם זוגיות גברית הראה שקיימת שחיקה מהירה, שעמום, חיפוש ריגושים חדשים, או אובדן תשוקה וחיפושים בחוץ. אני בכל זאת טיפוס שמרן ומעדיף מודל ישן שהוכיח עצמו.

רוצים גם אתם להתראיין למדור?

שלחו לנו דוא"ל: kamoha.or@gmail.com

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.