ד"ת לתשעה באב | דבר תורה לפ"ש

חיים בדבר תורה על קריאת הנחמה ועל מהותה

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם (שמואל א טו, כט)

"נחמו נחמו עמי! יאמר אלוקיכם" (ישעיהו מ, א). איזו עוצמה מהדהדת בפניה זו, בהכרזה זו. ההגיעה עת הגאולה? האם המשיח כבר כאן? ומהי בכלל אותה נחמה שאותה הקב"ה רוצה להשמיע לנו? ואולי הקריאה אינה מופנית רק כלפי עם ישראל אלא גם כלפי הקב"ה?

בשורות הבאות אשתדל לענות בעזרת החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה על קריאת הנחמה ועל מהותה, אבל ראשית הקדמה קצרה:

השבת – "שבת נחמו" – פותחת לנו שבע שבתות רצופות שבהן אנו מפטירים בנבואות הנחמה של הנביא ישעיהו שנועדו לקראת הגאולה השלישית. הראשונה הייתה היציאה מגלות מצרים וכיבוש חלקי של הארץ, השנייה הייתה בימי עזרא ונחמיה לאחר הכרזת כורש ששם חודש חלק מהכיבוש הראשון, והשלישית היא זו בה אנו נמצאים כיום ורואים עין בעין את שוב ה' ציון.

אך הנביא ישעיהו שהיה הראשון מבין נביאים אחרונים שנבואותיו נכתבו ע"י חזקיהו וסיעתו[1] חי בתקופת ביהמ"ק הראשון (כנראה 780 – 690 לפנה"ס. חורבן ביהמ"ק הראשון היה בשנת 586 לפנה"ס) ונבואתו האחרונה הידועה לנו הייתה כ-115 שנים לפני חורבן ביהמ"ק זכה להיות הנביא שיעסוק בגאולה השלישית. אמנם היו לו גם נבואות על חורבן ממלכת ישראל כדוגמת זו שקראנו רק בשבת שעברה בשבת "חזון", אך אנו מכירים אותו כנביא הנחמה, בניגוד לירמיהו "נביא הזעם והחורבן" שבנבואותיו הפטרנו בשתי השבתות הראשונות של בין המְצַרִים אשר חי ופעל בתקופה שלאחר ישעיהו ואף ראה בעיניו את חורבן ביהמ"ק הראשון ועל כך קונן הוא במגילת איכה.
כדי להשיב על השאלות שהצגתי לעיל איעזר בגישת הדרש הרואה בסדר של שבע הפטרות הנחמה סוג של דו-שיח או לדעת חלק מהפרשנים אף רב-שיח בין עם ישראל להקב"ה בתיווכו של הנביא.

עם ישראל הוגלה מארצו כבר בשלהי ביהמ"ק הראשון. תחילה "החרש והמסגר" ולאחריהם תושבי ממלכת ישראל ומרבית תושבי ממלכת יהודה. עם הגולים בבלה הוגלה גם הנביא ירמיהו. וגם חלק מנבואות יחזקאל מתוארות כנבואות שנמסרו לו בהיותו בבבל.

בתקופת התחייה הלאומית שלאחר הכרזת כורש, עלה לא"י עזרא הנביא (בשנת 458 לפנה"ס. עמיתו-שותפו נחמיה עלה רק תריסר שנים לאחר מכן) כדי לבנות מחדש את בית הבחירה, לטהר ולקדש מחדש את עם ישראל ולהחזיר עטרה ליושנה.  אך מרבית העם לא היה שותף לחזונו של עזרא והעדיף להישאר בגולה וליהנות מהשקט ומהיציבות הביטחונית האישית והכלכלית שמעניקה הגולה על פני אי הודאות והסכנות המחכות להם בא"י.

הזמן הרב שהעם בגולה וחילופי הדורות בדורות שלא טעמו טעם של זבח פסח בביהמ"ק ואף לא זכו לראות כהן גדול בעבודתו ביוה"כ, הדחיק מהעם את האפשרות להתקרב להקב"ה באמצעות בית הבחירה ונשארו הם עִם תפילה ולימוד תורה. וכעת, לאחר שהתבססו הם היטב בגולה ורכשו מעמד והשפעה, לצד פוגרומים מסוג כזה או אחר שהזכירו להם אחת לתקופה שהם עדיין יהודים אם ירצו בכך ואם לא, פונה אליהם הנביא בתרועה רבה וקורא להם "נחמו! נחמו עמי! יאמר אלוקיכם". ומהי תגובת העם? האם הוא מזנק ממקומו ונכון לצאת עכשיו לעבר א"י?

לא!! הגלות מרחיקה את העם מהקשר לארצו, נשארים רק זיכרונות וגעגועים ("על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון"[2]) ובמקביל התפתח עולם תורני חדש שמרכזו בסורא ובפומבדיתא המנהל תפיסת עולם של חיים חדשים בגולה והשלמה עם המצב.  ככל שחלף הזמן העם מתייאש יותר ויותר מגאולה ומשתקע ונאחז יותר ויותר בגלות, בנֵכַר.

תשובת העם לקריאה זו היא תגובת ייאוש: "ותאמר ציון עזבני ה' ואדוני שכחני"[3] . קשה לעם להאמין שהנה פתאום לאחר כל כך הרבה שנים באמת אכפת להקב"ה מבניו בגולה. אנו שקועים עד צוואר במ"ט שערי גלות עד שאיבדנו כל תקווה לשינוי.

והנביא לא מאחר להשיב להקב"ה את שראו עיניו "עֲנִיָה סוערה לא נוּחָמָה"[4]. העוני, הדלות, חיי הצער של הגלות כבר הפכו לאורח חיים. הם לא מאמינים שאכן יחול שינוי.
והקב"ה מגיב לדברים אלו: "אנכי, אנכי הוא מנחמכם"[5]. לא מלאך, לא שליח. אני הוא זה שהוריד אתכם לגלות בשל מעשיכם הרעים וכמו כל אבא לאחר העונש מגיע גם שלב הסליחה והשבת הילדים הביתה.  והוא מוסיף ומבטיח לכם בזאת אֵבחן הפעם ב"רָנִי עקרה לא יָלָדָה, פצחי רינה וצהלי"[6]. קולות העצב על משבר הלידה יהפכו לקולות שמחה "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל  עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים"[7]. אך העם עדיין ממאן להאמין שעת הגאולה הגיעה. והנביא ממשיך לדבר על לבם ולשכנעם "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח"[8] .

ורק אז לאחר מסע שכנועים ארוך, מוכן העם להודות הגאולה ולקבל תנחומים באומרו "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי"[9].

מעיון בפסוקים עולה לכאורה כי הנחמה היא רק נחמה של העם. העם צריך לקבל תנחומים על אבלו, על אובדן החירות המדינית.  אך עיון מעמיק יותר בנבואות אלו (ולא רק בפסוקי הפתיחה) ובהקבלה לנבואות הנחמה בירמיהו נראה כי גם הקב"ה מתנחם על הגליית בניו, כרחם אב על בנים, אך גם הארץ שהייתה שממה ושוממה בעקבות החורבן והגלות צריכה לקבל תנחומים.

הדיון הנרחב בתלמוד הבבלי בנושא גאולה ותשובה[10] נקטע בנחמת הארץ. שיבת העם לארצו מבשרת גם לאדמת א"י כי תמה מכסת חטאיה וכעת הגיע הזמן לחדש ימיה כקדם ולאפשר לעם ישראל לעבוד את האדמה ולטפח גידוליה, כדברי הנביא יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".[11]
אמנם כתשובת העם להקב"ה "עניה סוערה לא נוחמה", העם לעתים אינו בשֵל מיד לגאולה בניגוד ליציאת מצרים (וגם שם יש פרשנים המסבירים שהערב רב הם אלו שלא האמינו באפשרות לצאת ממצרים והם גם אלו שהתמהמהו באפיית המצות) אך לא אחת נדרש הוא להנהגה (מדינית, תורנית וביטחונית, ביחד ולחוד) המסוגלת לראות מעבר לאופק, לטווח ארוך ולתכנן מהלכים בהתאם. [12]  [13] והעיקר לא לפחד כלל.

הקריאה של הנביא "נחמו, נחמו עמי" היא קריאה תמידית ליהודי באשר הוא יהודי. עם ישראל הוא עמו הנבחר של בורא העולם ומערכת היחסים ביניהם היא מערכת של יחסי הורים-ילדים, לעתים סולחים על משובות הנעורים, לעתים צועקים וכועסים על התנהגות רעה ולעתים אף מענישים בכל חומרת הדין. אך תמיד יעדיף הקב"ה לכלות כעסו על הדומם ולא על בניו. הנחמה היא ראשית נחמתו של הקב"ה על שילדיו הרגיזו אותו, אח"כ חרטה ונחמת הילדים על התנהגותם הקלוקלת ורק השילוב של שניהם מאפשר גם את נחמת הארץ.

קריאת הנחמה היא קריאה לכולנו. קריאה לנחמה על פירוד ושנאה שהביאו לחורבן וקריאה לאחדות שתביא לתקומה בגדר "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ובעזרת השם "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ והשם יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו"[14] "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"[15] "כִּי-נִחַם השם צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".[16]

חיים

 


[1] בבא בתרא יד ע"ב

[2] תהלים קלז, א

[3] ישעיהו מט, יד

[4][4] שם נד, יא

[5] שם נא, יב

[6] שם נד, א

[7] ירמיהו לא, ג

[8] שם ס, א

[9] שם סא, י

[10] סנהדרין צו ע"ב – ק ע"ב

[11] וראו גם במגילה יז ע"ב ובירושלמי ברכות יז ע"א על הקשר בין גאולה שלישית לפריחה הכלכלית של הארץ. וראו גם את הסברו של המהר"ל בדרשותיו בסוף 'באר הגולה' עמ' מט) המסביר שגירוש יהודים מארצותיהם בגולה מהווים חלק מהגאולה השלישית ומסימני קץ הגלות. וכן את הסבריו ב"נצח ישראל" עמ' קמו וב"גבורות השם" עמ' קג, תפארת ישראל עמ' קסו ובעוד מקומות על כך שהגאולה השלישית אינה תלויה בחזרה בתשובה של עם ישראל. התשובה יכולה לזרז את התהליך אך היא לא תנאי לקיומו. וכך ניתן גם להבין את דברי הרמב"ם בפרק ג' הלכה א מהלכות מגילה וחנוכה שעיקרו של נס חנוכה הוא החזרת שלטון יהודי לא"י.

[12] לפי דברי הקדמתו של הראי"ה קוק לפירושו לשיר השירים המובא בתחילת "עולת ראיה" חלק ב'.

[13] רבי עקיבא שצפה את מימוש נבואות הנחמה והגאולה נפטר בשנת 137 לסה"נ. כ-67 שנים לאחר חורבן ביהמ"ק השני. העליה
ההמונית הראשונה לא"י לאחר חורבן בית שני היתה עליית שלוש מאות רבנים מבעלי התוספות שעלו והתיישבו בארץ בשנת 1258 לסה"נ.

[14] שמואל ב  י, יא

[15] במדבר יג, ל

[16] ישעיהו נא, ג

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.