אדם כי ימות באוהל | משכני אחריך

"אולי אני מתפלסף קצת, אבל השקיעה באוהלה של תורה נשמעת לי קצת כמו אלטרנטיבה להתאבדות – לעזוב את החיים מבלי לאבד אותם", טוען אריה לאחר שהוא מסביר שבגלל המלחמה אין לו כוח לכתוב

* ביום חמישי הבא – כמוך מגיעה לדרום: פיקניק מגבש *

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

האמת שהשבוע לא ממש מתחשק לי לכתוב. זה לא שאני לא כותב, להפך אני כותב הרבה, אבל לא מגיע לשום מקום. לא ברור לי מה אני רוצה מעצמי, ועל מה מתחשק לי לתהות, ובכלל אין לי שום דבר להגיד.

חלק מזה קשור למה שקורה בזמן האחרון. מלחמה. אין לי כוונה לשתף במה שאני חושב על המצב או במה שנראה לי שצריך לעשות. אני לא מדינאי ואני ממש לא הולך להיכנס לנעליים של פרשן לענייני אני לא יודע מה. רק רציתי להגיד שבזמן שאני כותב את המילים האלו, לא פשוט לי, בכלל לא. נכון שאומרים שצריך להמשיך בחיים ולא לתת לטרור לנצח וכל זה, אבל אני עדיין מרגיש שאני רוצה להתנתק או לברוח ממה שקורה, וָלא – איך בכלל אפשר להמשיך הלאה?

כל אחד מוצא את המקום שנוח לו לברוח אליו – סרטים, ספרים, טיולים, אומנות, תפילה, התבודדות או במקרה של בני"ש כמוני, לימוד תורה. אבל כמו שאר הדברים, זו רק בריחה.

"אדם כי ימות באוהל" – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. ובמילים של ימינו – כדי ללמוד תורה אתה צריך שלא יהיו לך חיים. עכשיו זה עוד יותר קל, כי גם ככה אין טעם לחיים ונראה שאין להם משמעות חוץ מכאב ועוד כאב. לא שאין טעם לחיות, פשוט יותר קל לא להיות נוכח במאה אחוז במציאות.

אולי אני מתפלסף קצת, אבל השקיעה באוהלה של תורה נשמעת לי קצת כמו אלטרנטיבה להתאבדות – לעזוב את החיים מבלי לאבד אותם. התנזרות מעולם המעשה וכל מה שנחשב לחיי חול, במילים דומות 'חיים חילוניים'.

צריך לזכור שבסופו של דבר לימוד תורה צריך להיות חלק מהחיים ולא במקום החיים, ו"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב ב).  חשוב לשלב תורה ועבודה, פילוסופיה וחיים, וגם שתהיה פרופורציה ביניהם. "כל שמעשיו מרבין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרבה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג ט).

יש הרבה רעיונות חשובים, אבל אם הם לא רלוונטיים לחיים אז לא ברור אם הם באמת חשובים כל כך. אז עדיף להיות יותר עסוק ביישום של רעיונות, ופחות בניסוח שלהם. "אמור מעט ועשה הרבה" (אבות א טו)

לחשוב לפני שאתה עושה, גם זה רעיון חשוב בפני עצמו, אז זה הגיוני שמדי פעם בפעם במהלך השנה חושבים קצת יותר ועושים קצת פחות, כמו בתשעה באב שבו, כמו כל צום, לא אוכלים ולא שותים כי זה זמן לחשבון נפש. אבל בתשעה באב, שלא כמו בכל צום, אנחנו גם לא לומדים תורה, אז מה אנחנו עושים בעצם?

אולי זה הזמן לא רק לחשוב מה ואיך לעשות, אלא פשוט להוציא את האף מחוץ לעניינים שלי ולראות מה חסר בעולם. הרי המשמעות של חורבן היא שיש משהו דפוק כי אף אחד לא דואג לו ולא שם עליו, והגיע הזמן שלמישהו יהיה אכפת ממנו.

זה משהו שלימוד תאורטי לא יכול לפתור גם אם הוא יהיה תמציתי. לימוד אמור להקנות לך עקרונות שמנחים אותך במהלך החיים, אבל אותם עקרונות לא באים משום מקום, אלא מניסיון חיים שכולל ניסוי וטעייה. אם נשנה את הגישה שלנו ובמקום לנסות ליישם את מה שאנחנו לומדים, ננסה ללמוד את החיים, נתחיל ללמוד משהו.

אמנם לא כתבתי על ההתמודדות שלי עם הנטייה הדת ומה שביניהן, על כך בלי נדר בפעם הבאה, בהקשר כמובן לדברים שכתבתי הפעם.

מקווה שהחיים יחזרו למסלולם, ושאנחנו לשם שינוי לא נחזור לשגרה.

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. הדבר העיקרי שהרשומה הזאת מעוררת אצלי, זה את ההרגשה שנותנים אגוזים למי שאין שיניים…
    זכית ואתה בני"ש, והתפקיד שלך בחיים כעת הוא לימוד תורה. איזה כיף לך! איזה כיף כיף כיף לך!
    אני לא כ"כ מסכימה איתך ש"לימוד אמור להקנות לך עקרונות שמנחים אותך במהלך החיים". לפחות לא לגבי לימוד תורה. נכון שהרבה פעמים קורה שמקבלים עקרונות מהלימוד, אבל לימוד תורה הוא כ"כ הרבה יותר מזה – הוא משמח, מרומם, מאתגר, מעשיר, מעסיק, מחכים… הייתי מתחלפת איתך מיד!
    נכון מה שכתבת, "חשוב לשלב תורה ועבודה, פילוסופיה וחיים, וגם שתהיה פרופורציה ביניהם". אבל הפרופורציה, או האיזון, לא חייבים להיות באותו רגע או באותה תקופה, הם יכולים להתפרס ע"פ החיים. כעת האיזון הוא לטובת התורה, יותר מאוחר בע"ה האיזון הוא לטובת העבודה. בעיניי, הזמן של לימוד התורה הוא כמו מתיחה של קפיץ. אתה מותח-מותח-מותח, וכשאתה סוף סוף משחרר – יש לך מלא אנרגיה לרוץ איתה למרחקים ארוכים. כמאמר השיר לגעת בעבר: אם אתה רוצה לרוץ קדימה, תחזור אחורה זה נותן תנופה. (לא שאני חושבת שלימוד תורה זה ללכת אחורה, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת).

    1. האמת שאני כבר בסוף תקופת הישיבה שלי, במובן מסוים זה באמת היה ללכת אחורה, או יותר נכון לדרוך במקום.
      אני גם מסכים שלימוד התורה הוא לא על מנת להקנות עקרונות, זה מה שנקרא לימוד שלא לשמה לפי דעתי, מהסוג של 'מתוך שלא לשמה יבוא לשמה' אבל עדיין לא לשמה.
      במבט לאחורה הרעיון של שקיעה בלימוד נראה לי כמו בריחה, למתוח למתוח ולמתוח ובסוף משהו נשבר, נקרע.
      יש תקופה כזאת של התחברות לתורה, לרכוש לא רק מיומנויות למידה או ידע. ובמהלך החיים הלימוד אמור להיות במקביל לחיים, לא נפרד מהם. הוא לא צריך להיות ממש באותו רגע, אבל כן חשוב שהם יהיו קרובים אחד לשני.

  2. אם אתה בסוף התקופה, אז יתכן שהגעת לרוויה כלשהי 🙂
    מעניין יהיה לשמוע את דעתך על שקיעה בלימוד (לתקופה מסויימת ? לכל החיים?) בעוד כמה שנים בע"ה (אני באמת מתכוונת שיהיה מעניין, לא להשמע כמו זקנה המצקצקצת בלשונה על הצעירים שלא יודעים להעריך מה שיש להם 🙂 ).