קרב מאסף בבית הכנסת – חלק א | ורוח אלוקים מרחפת

הקיץ בשיאו ויהושע נחלם במראות, גם אלה הטבעיות שבתוך בית הכנסת בשעת התפילה, והוא מגיע למסקנה נחרצת: אין חיים בלי הקב"ה

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

חזרתי זה עתה מתפילת שחרית, וכמעט כמו בכל הימים, גם היום נוכחתי לראות איך הנטייה לא רק שאינה נעלמת, מתאדה או נחלשת אלא היא מרימה את ראשה בכל פעם מחדש ובדרכים יצירתיות מצליחה כמעט לקחת את השליטה לידיה.

תפילת שחרית, בעיקר בקיץ, יכולה בקלות להפוך למחזה מרנין לאנשים כמונו. הרי בדיוק אותם גבולות שאוסרים על כל גבר להתפלל עם נשים חלים עלינו מן הצד השני. כל חלק גוף שנחשף במהלך תנועתיות היתר בזמן הנחת התפילין למשל יכול לעורר בבת אחת את כל החושים, לרקום אגדות שלמות בתוך שבריר שנייה ולברוא עולמות של פנטזיה ולהחריבן. מבט אחד קטן למקום שאסור היה לך להביט אליו ובתוך רגע אתה מספר לעצמך סיפור שכל רצונך הוא להיטמע בו לטבוע בו, להתמסר אליו. בגדי הקיץ הקצרים, האורחים הרבים שמציפים את הארץ (וגם את בית הכנסת שלך) ואווירת החופשה כאילו חברו יחדיו רגע לפני הימים הנוראים לקרב מאסף כנגדי, כך בכל מקרה נדמה לי לפעמים.

אפילו הטבעיות הפשוטה והכל כך רגילה של התפילה שאותה חווים מאות אלפי גברים בכל יום הופכת בעבורי לעתים למלחמה על השפיות, למלחמה על רבש"ע.

זוהי מלחמה על רבש"ע, היות ואיך שלא מסובבים את הסוגיה הזו – השורה התחתונה היא השאלה "עד כמה נוכח אלוהים בחייך באופן ממשי ומשמעותי". נראה לי שפה קבור הכלב וזה כל ההבדל בין מי שבוחר לתת דרור לנטייתו ולספר לעצמו סיפור שישחרר אותו מאחריות, ובין מי שבוחר את ההפך.

גם הפעם אינני בא בטרוניה למי שבוחר אחרת או להטיף למישהו מוסר, מי כמוני יודע עד כמה בורא עולם יצירתי בדרכיו ובניסיונות שהוא בוחר לקדם כל אחד מאתנו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". עם זאת ככל שעובר הזמן ואני הופך לשועל מלחמות מנוסה אני נוכח לראות ולהבין שמה שעושה את ההבדל ברגעי האמת – רגעים שבהם אתה בוחר אם ללכת שבי אחרי המראות האסורים או לגדוע באכזריות כואבת את עצמך מהחלום – הוא נוכחות ה' בחייך באופן ממשי וחי.

כמה שניסיתי לברוח ממנו, להוציא את ה' מהתמונה או לפחות להקטין את חלקו בסיפור החיים שלי, כמה שהתאמצתי להקשיב לאחרים שכביכול פתרו את יחסיהם אתו לאור הנטייה בכל מיני פתלתולי מחשבות והסברים, כמה שניסיתי לעדן את הקיצוניות שלי – התבהר לי ש"האמת תורֶה דרכה". בכל מקרה ובכל פעם אמצא את עצמי עומד מולה, מול האמת, בראש מושפל ובגוף מרוט וחבוט ולהודות שלית אתר פנוי מניה ואין חיים בלי ה'.

אני יודע שזה נשמע קצת ברסלבי/חרדי וחֶרדתי, אבל זוהי האמת והיא צריכה להיאמר פעם אחר פעם. היא צריכה להיאמר לי כשאני שוכח אותה, ואני מרגיש שהיא צריכה להיאמר על ידי לאחרים כשהם מבקשים לשמוע את דעתי. אפשר כמובן להשתמש במילים יפות יותר, פחות חדות ונושכות, פחות קיצוניות וחותכות אבל השורה התחתונה לעולם לא תשתנה.

אני עדיין לא יכול לברך על המוגמר ולומר בביטחון שעליתי על דרך המלך היות ויש לי חזיתות רבות להילחם בהן כשזו אחת המרכזיות, עם זאת אני כן יכול לומר שכשמבצעים חיתוך כואב ומשתדלים לדבוק בהחלטה הזו הדבר לא נעשה קל יותר, כמו שחושבים, אבל הוא נעשה ברור יותר. המלחמה נעשית ממוקדת, בנק המטרות מונח על השולחן ובכל יום ניתן לומר באופן ברור אם היה כאן ניצחון או לא.

מתפלל לעבודת ה' מאהבה.

יהושע

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

    1. מי שכתב את זה תותח!! הוא נתן לי לחוש בדיוק את אותם הרגשות שחוויתי בעת הנחות התפילין, כששריר הקיבורת מתעגל בזרועו של המתאמן הדתי….