ביקור בעולם האמתי – תגובה למשה פייגלין | גאות ושפל

"תגובתו של פייגלין מלמדת רבות או אופי החשיבה ועולם המושגים של האיש. מדובר בבן אדם שעולמו מתחלק בעיקר לשחור (מאוד) ולבן (מאוד). בחלק השחור נמצאים השמאל, כותבי 'במחנה' (לפחות אלו שהלכו אחר כך לצד הפוליטי השונה מזה של פייגלין), שופטי בג"ץ, תקשורת, קהילה הומו לסבית – סליחה, אוסף של סוטים שמאלנים שיצאו מהארון וקוראים לעצמם 'קהילה' – והרב רונצקי אחרי ההתנתקות ולפני שהוא גינה את גיליון במחנה'. במחנה השני (הטוב) נמצאים משה פייגלין, שותפיו לדרך המנהיגות היהודית הרב רונצקי בגרסה שאחרי" * תגובה למשה פייגלין

בעבודה שלי כמטפל אני נתקל לעתים קרובות באנשים שמתקשים להתמודד עם המציאות. לטעמם החיים המציאותיים הם קשים או מתסכלים מדי, ולכן הם מפתחים מגוון מנגנונים שיאפשרו להם לברוח מן המציאות. לעתים קרובות מדובר בדברים פרימיטיביים מאוד – אלכוהול, סמים, אך יש גם צורות מתוחכמות יותר של בריחה מן המציאות. הן קשות יותר לגישה הטיפולית, כיוון שאלו שמשתמשים בהן משוכנעים לגמרי שהכול בסדר והם אף נוטים לראות עצמם כאנשים מפוקחים במיוחד. בזמן האחרון נתקלתי בצורת התמודדות כזו אצל שני אנשים די בולטים: הרב הצבאי הראשי הרב רונצקי וראש חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד משה פייגלין. כיוון שמדובר באנשים נושאי תפקידים ציבוריים, מעניין לעקוב אחרי דרך החשיבה שלהם.

לא מכבר הביע הרב רונצקי "מורת רוח" מפרסום של גיליון העיתון הצבאי "במחנה" המוקדש לחודש גאווה. לפי מה שפורסם בתקשורת, הגיליון קומם את דעתו של הרב כי הוא "מדובר בנושא לא ראוי" (מדוע?) וב"עניין שלא משקף את ההווי הצה"לי" (מדוע לא?). הדבר זכה לביקורת מאד מתונה ואגבית מצד מספר דוברי מהקהילה הלהט"בית, אך זה הספיק כדי שמשה פייגלין יחלץ חושים להגנתו של הרב רונצקי. פייגלין היה מוכן אפילו לסלוח לרבצ"ר את מה שנראה בעיניו כפשע לא יכופר – אי תמיכתו של הרב הראשי לצה"ל בסירוב הפקודה ההמוני – כדי לנגח את התנועה ההומו-לסבית.

תגובתו של פייגלין מלמדת רבות או אופי החשיבה ועולם המושגים של האיש. מדובר בבן אדם שעולמו מתחלק בעיקר לשחור (מאוד) ולבן (מאוד). בחלק השחור נמצאים המון אנשים רעים שעשו יד אחת כדי לקעקע, לערער, להרוס, להשמיד, לאבד, למחוק, לנתוץ, לשבור, להחריב, לכתוש עד דק ולהעלים מעל פני האדמה את היהדות, את הציונות, את עם ישראל ואת כל מה שיקר וקדוש לנו. ברשימת הכבוד הזו נמצאים השמאל, כותבי "במחנה" (לפחות אלו שהלכו אחר כך לצד הפוליטי השונה מזה של פייגלין), שופטי בג"ץ, תקשורת, קהילה הומו לסבית – סליחה, אוסף של סוטים שמאלנים שיצאו מהארון וקוראים לעצמם "קהילה" – והרב רונצקי אחרי ההתנתקות ולפני שהוא גינה את גיליון "במחנה". במחנה השני (הטוב) נמצאים משה פייגלין, שותפיו לדרך המנהיגות היהודית הרב רונצקי בגרסה שאחרי. מעטים מול רבים. דוד מול גדוד גליתים.

תיאור כזה מעיד בראש ובראשונה על תפיסת מציאות לקויה או על נטייה להיסטריה. ארבעה עד חמישה אחוזים מהומואים ולסביות באוכלוסייה שכרבע מהם מעיזים לצאת מהארון ולדרוש לעצמם תנאי חיים וקיום שווים לאלו של פייגלין מעוררים אצלו תחושה כאילו שחונטה שמאלנית-הומואית כבר מכלה כאן כל חלקה טובה. והעיוות המציאות הזה רק צובר תאוצה. חיילים וקצינים הומו-לסביים שמתגייסים לצה"ל כדי להגן על המולדת עושים זאת, לדעתו של פייגלין, כדי לערער על עצמתו של הצבא ועליו לחזור ולהוקיע אותם משורותיו (כמו שזה עדיין נעשה בארה"ב עת מספר מומחי מודיעין דוברי ערבית הורחקו מהשירות הצבאי על רקע נטייתם המינית, זמן קצר לפני אסון התאומים). אנשים הומו-לסביים שיוצאים מהארון כי קצה נפשם בחיי השקר והעמדת הפנים והם רוצים קבלה של המשפחות והקהילות שלהם – עושים זאת, לשיטתו של פייגלין, כדי לערער את מושגי המשפחה והקהילה. הומו לסביים הדתיים שיוצאים מהארון אך ממשיכים לדבוק במסירות נפש ובדבקות יתרה באורח חיים של שמירת המצוות – עושים זאת לשיטתו כדי לערער על התורה. וכל זה בסיוע של הכוחות הבין-לאומיים והפוסט מודרניים שמטרתם לקעקע, להרוס וכו'.

מעט משעשע לראות את פייגלין מנסה להתפלפל בפלפולים בריסקאיים כדי להסביר לנו שחילול השבת ההמוני שרוב עם ישראל עושה בפרהסיה מבלי משים ופעמים רבות בחדווה רבה (ע"ע אצטדיון טדי בשבת) זה שום דבר מבחינת כושר ההרתעה הלאומי והחוסן הנפשי. ושוב, פייגלין כבר חילק לחילונים, לחרדים, לעם ישראל ולעצמו את התפקידים במחזה שהוא חיבר: חמור של משיח, הרסן של החמור והרוכב השקוע בבוץ. אתם רוצים לנחש מי בתפקיד המשיח? רמז, זה לא הרב רונצקי.

כדאי שמר פייגלין יתחיל להכיר מעט את המציאות של עם ישראל שאותו הוא מתיימר להנהיג ולהוביל. כדאי שהוא ילמד שהתנועה ההומו-לסבית הגיעה להישגיה לא בזכות שיתוף הפעולה עם המאפיה הפוסט-מודרנית העולמית שכיכובו של בג"ץ, אלא בזכות העובדה שאנשים הומו-לסביים אוזרים אומץ יום אחד בחייהם ויוצאים מהארון. בכל מקום שהם, ולא רק בתל אביב. בירוחם ובדימונה, בפתח תקווה וברמת גן, בירושלים ובחיפה. וגם בעפרה, אלקנה ונווה צוף. בצבא ובאוניברסיטה (כולל בבר אילן). בתקשורת (וממש לא רק שמאלנית), בפוליטיקה ובהתיישבות. בכל מקום שהם.

וכשאנשים לומדים שההומוסקסואל הוא לא סוטה חולה מסוכן ושמאלני משיינקין עם טייץ וורוד, סטיקרים של מר"צ וגדל גאווה – אלא שָׁכֵן, חבר, שותף לעבודה, חברותא או בן משפחה – היחס משתנה. בעקבות הטבח שביצע אלמוני במועדון הנוער הגאה בת"א התופעה אף גברה בעקבות החשיפה הנוראה והקהילה הגאה זכתה הפעם לחיבוק גם של לימור לבנת וגדעון סער. אני חושב שכדאי למר פייגלין, וגם לרב רונצקי, לערוך היכרות קרובה יותר עם המציאות שאותה הם מתכוונים להוביל.

את עם ישראל קשה לרמות. הוא מאמין בסיפורים שהומואים ולסביות רוצים לערער משפחה וקהילה בדיוק כמו שהוא מאמין בשלום של אוסלו, בסירוב פקודה המוני ובחירתו של פייגלין לראשות הממשלה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.