קופסת צבעים | משכני אחריך

כשאומרים לאריה שהוא לא יכול להיות גם הומו וגם דתי, הוא שואל את עצמו למה לא. הרי החיים אינם שחור או לבן. יש אפור כהה ובהיר ועוד צבעים

* היום, יום חמישי, מפגש אלול של כמוך: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

אריה

אני לא אוהב מילים שקשורות למאבק או להתמודדות, בעיקר כי הן מתקשרות למלחמה בשינוי או למהפכה שדורשת שהוא יקרה, וגם היא מאבק.

קיום מצוות הדת ושמירה על חוקיה היא מעיין חיפוש אחר אישור עצמי, להגיד אני טוב כי אני עושה מעשים טובים או להגיד שעליי לשפר את דרכי כדי להיות אדם טוב יותר.

העניין הוא לא כמה עשית, לא בכמות אבל גם לא באיכות, אלא כמה ניסית לבטא את האמונה שלך בחיי היום-יום. לדוגמה אם התפללתי כמו שצריך, ואפילו יצאתי ידי חובה, סימנתי v כמו שאומרים.

 זה נחמד, אבל מה קורה כשאתה לא מצליח לעמוד בדרישות? כשאתה נופל פעם אחר פעם. כשהתפילה הופכת מבחינתך למשהו מעיק, חיצוני, לא נוגע ובעיקר חסר כנות, כשאתה מוצא את עצמך מלמל ולא מתפלל.

במצב כזה כנראה איבדת את הנקודה שכל המגבלות והחוקים לא נועדו על מנת להרחיק אותך מהתפילה, אלא לחבר אותך. כדי ליצור מרחק זמן והזדמנות שהתפילה תתרחש, אבל אם לא תגיע, אם לא תהיה נוכח, זה פשוט לא יקרה.

ולאחר דברי ההקדמה נעבור לתכלס, לנושא של הרשומה הפעם – כשאומרים לי, אתה לא יכול להיות גם 'זה' וגם דתי, אני שואל את עצמי למה לא. הרי העניין הוא לא לעמוד בדרישות, אלא להיות מי שאני. ואם ההלכה דורשת ממני להיות מישהו שאני לא, זה לא אומר שאני חייב לציית ולאבד את עצמי.

יש מי שדוגל באפשרות של לעשות את מה שאני יכול, ועל השאר ירחמו מן השמים כי בארץ כבר שפטו אותי מספיק. זה לא נורא כל כך. יש מי שמסתפק בגישה של או הכול או כלום – אם אני כבר דפוק אז לא אכפת לי להתנהג כמו אחד כזה.

המכנה המשותף לשניהם הוא ששניהם מרגישים קצת לא כל כך טוב עם עצמם.

לראשון נוח להרגיש שהוא עושה את המינימום, אע"פ שזה בדיעבד. משום שבמבט לאחור תמיד נחשוב שאולי היינו יכולים לעשות יותר, להשתדל יותר, או שלא ניסינו מספיק. לכן חייב שיהיה גבול מסוים שעליו אני מתאמץ לשמור. הרף שלי אולי קצת נמוך יותר משל אחרים, אבל זה המקסימום שאני יכול, אז זה טוב.

לשני כבר נמאס להתמודד כל הזמן ולקבל ציון עובר בקושי, ולכן הוא חושב שאם כבר אז עדיף ליהנות לכל הפחות. זה לא משנה אם הציון יהיה נמוך או נמוך יותר, שניהם בעצם ציון נכשל. או בהסתכלות מעט שונה – בין כך לא מובטח לנו מקום מי יודע מה בגן עדן, אז לפחות שתהיה לנו חתיכת נדל"ן מכובדת בגיהינום.

איזה מהם עדיף?

מבחינתי זה עוד ניסיון לקטלג ולקבוע, זה שחור יותר וזה יותר לבן.

אפור הוא בינוני, אחד שלא אכפת לו, לא טוב לו עם מה שטוב, ולא רע לו עם מה שרע.

הם לא רק אפור כהה ואפור בהיר, אלא צבעים אחר לגמרי, לאחד טוב עם מה שיש ולשני טוב עם מה שרע.

לכן אין זה פלא שיש המעדיפים להסתכל על עצמם לא באופן שתיארתי, של אני חצי דתי או אני לא דתי, אלא בסקאלה אחרת של אמונה ועבודת ה'.

אלא שאז אתה מאבד את ההלכה לגמרי, ואני מאמין שזה לא טוב. צריך להיות מודע למצב וכן עם עצמך. אם אני מתפשר כי אין מה לעשות, בשביל מה לאכול את עצמי בגלל זה?

לכן אני לא אוהב מילים שקשורות למאבק ולהתמודדות. החיים אינם רק מלחמה להיות דתי יותר או דתי פחות. תזכרו שמותר לכם להחליט שזה מה שאתם באמת רוצים, כי לא רע להרגיש טוב עם עצמכם.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אהבתי.
    אבל הלחימה הזאת שאדם עובר היא דווקא המקרב.
    הרי כתוב שהשם קשוב לנשברי הלב.
    ההסיפור על ישמעאל תחת השיח מתפלל, בו בעת שאמו הגר מתפללת לשלומו. תפילת ישמעאל נשמעה לא-ל יותר מאשר הגר בגלל שדווקא חוליו נשמעו תפילותיו יותר. ולפי שמו- ישמע-א ל). זה מביא אותי לכך שחלק מהברואים, כואבים מסיבה מסויימת ונשמעים בצורה מסויימת. הכאב הוא כצריבה, לשם שחזור. יש מן האנשים שהתרגלו לצריבה, שלאט בשנים נחלשו ונרגעו. כל פעם משתיקים את הפצע מעלימים את הכאב, הצריבה בנשמה ואחרים נגדם מספיק לאלו צריבה קטנה וחייהם יתערערו.

    בנימה אישית,
    ה' מציון ישאג, ומירושלים יתן קולו (עמוס א' ב')
    יהיה בסדר. תחזיק חזק ביחד ננצח.

    חודש אלול טוב, שהשם יתברך ישמע אותנו ויחוננו.

    מאיר

  2. איך מלחמה היא דבר מקרב? אם אתה אומר טענה ללא נימוק זה לא אומר הרבה.
    הקב"ה הוא לא אבא מכה. ודאי שיש הקשבה למי שנמצא במצב קשה יותר. אבל בעיקר יש הקשבה פמי שמתפלל ורוצה לצאת ממנו.
    מלחמה כוללת התנגדות, ההפך משיתוף פעולה, ולכן זה לא פיתרון אלא הדחקה.