יעמוד דום! – הרהורים ליום הזיכרון | גאות ושפל

הקשר ההומולסבי לסוגיית השירות הצבאי היה לאחד ההישגים החשובים של הקהילה בארץ * זאביק סוקר את התמורות שעבר "כור ההיתוך של החברה הישראלית" החל משנות ה-70 – אז הומואים לא יכלו לשרת בצה"ל, וכלה בימינו-אנו – עת חיילים שומעים בצה"ל הרצאות על הומוסקסואליות

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

לכל דבר בעולם, מסתבר, יש מחיר; ולדברים היקרים לנו יש מחיר יקר. לפי המסורת הישראלית, בערב חגיגת יום העצמאות אנו מקדישים יום כדי להיזכר במחיר חגיגית הממלכתיות שלנו – הנופלים במערכות ישראל ובפעילויות האיבה.

ברשומה על יום השואה כבר ציינתי את העובדה שזיכרון השואה הפך, באופן בלתי צפוי, לציון דרך חשוב בתודעה הישראלית ההומולסבית. הייתי רוצה להמשיך עם קו המחשבה הזה, כיוון שגם ביום הזיכרון יש לישראלים ההומולסביים למה להקדיש זמן מחשבה.

ובכן, סוגיית השירות הצבאי עומדת על סדר יומם של הומולסביים רבים בעולם. בארה"ב למשל, עדיין אסור לאנשים ההומולסביים לשרת בצבא בצורה גלויה ומוצהרת והם זקוקים להיכנע לפשרה המשפילה של "לא לשאול ולא לספר". הנשיא קלינטון נקט בזמנו במאמץ גדול כדי לאפשר להומולסבים שירות צבאי חופשי, אך ממסד פֶּנִטָגוֹני כל כך התקומם נגדו עד שהנשיא נאלץ להתקפל.

בארץ המצב היה קשה וסבוך יותר מאשר בארה"ב. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יש גיוס צבאי חובה. יתרה מזאת, על אף אחוזי ההשתמטות, השירות בצה"ל עדיין משמש מרכיב חשוב ביותר בגיבוש הזהות היהודית-ישראלית, עד כדי כך שיש הטוענים כי רמת המעורבות של עולה חדש בארץ כרוכה בשאלה אם הוא שירת בשירות סדיר או לא.

סוגיית השירות הצבאי של חיילים ההומולסביים בצה"ל עברה כמה גלגולים ושינויים. עד שנות ה-70 נחשבה הנטייה ההומולסבית למחלת הנפש, ומובן כי חיילים שהצהירו עליה לא יכלו לשרת בצה"ל. בשנת 1983 התפרסמו הוראות מטכ"ל שקבעו כי הומוסקסואליות אינה מחלה נפשית, אך שירותו של חייל הומוסקסואלי יכול להיות סיכון ביטחוני ויש לבחון כל מקרה לגופו. ב-1993שונתה הפקודה, בעקבות המאבק של פרופ' עוזי אבן. מעכשיו יכלו חיילים הומולסביים לשרת בכל יחידה, כולל יחידה מסווגת, אך עדיין היו חייבים לעבור תחקיר ביטחוני. ב-1998 בוטלה הפקודה כליל, בעקבות רפורמה בשירותי בריאות הנפש של צה"ל. מאז אין כל הגבלה רשמית על שירותם של החיילים ההומולסביים וכללי שיבוצם זהים לגמרי לכללים הצהליים. קציני בריאות הנפש בפירוש לא מאפשרים כיום להשתחרר על "סעיף ההומוסקסואליות".

אך מובן שזה לא נגמר ברמה הפורמלית. ב-1999 יצא בתור ספר מחקר ישראלי ראשון על האוכלוסייה ההומולסבית והוא מוקדש לנושא של חיילים הומוסקסואלים ביחידות הקרביות. ספרו של דני קפלן "דוד, יהונתן וחיילים אחרים" מתאר את ההווי של החיילים הגאים בצה"ל כתופעה ייחודית וזוכה לתשומת הלב המחקרית בעולם. ב-2002 יצא הסרט "יוסי וג'אגר" המתאר סיפור אהבה בין חייל לקצין ביחידה קרבית בלבנון. הנשיקה הראשונה של הגברים על המסך הישראלי היא נשיקתם המפורסמת של יוסי וג'אגר על השלג הלבנוני. ב-2005 משודרת בגלי צה"ל, בפעם הראשונה, תכנית בשם "גאוות יחידה" המוקדשת לשירותם של חיילים הומולסבים. ארגון "חושן" מעביר באופן קבוע הרצאות בבסיסי צה"ל השונים וגם בבסיסי מג"ב. חיילות מסוימים, למשל יחידות מודיעין, נחשבים אפילו ל"מקום השירות המועדף" מבחינת החיילים ההומולסבים.

התיאור הזה יש בו אולי כדי להסביר את ההתקדמות המטאורית יחסית שבה הקהילה הגאה בישראל הגיעה להישגיה. הצבא הוא מרכיב מרכזי מאוד בזהות הישראלית, ולכן כל מה שקשור לשירות הצבאי מעורר, עדיין, הערכה רבה. מהבחינה הזו צה"ל משמש "צבא העם" בהיותו מפגיש ומעביר תהליכי חברות את רוב הישראלים הצעירים.

לכן אולי אין זה פלא ששני המגזרים שאינם נוטלים חלק פעיל בשירות הצבאי, ערביי ישראל והחרדים, נחשבים לקבוצות הפחות אהודות בישראל. בשל צירוף מקרים מדובר גם בשתי הקבוצות ההומופוביות ביותר בחברה הישראלית. הן לא לוקחות את החלק בהשתלבות החברתית הרחבה שכוללת העלאת הסובלנות והפתיחות כלפי האנשים ההומולסבים. לכן אולי ניתן להגיד שהתעקשותם של ההומולסבים הישראלים לשרת בצה"ל היא זו שהביאה את הקהילה בארץ למקום הטוב שבה היא נמצאת.

כל זה לא בא להגיד שאין בעיות ושהכול חלק. דעות קדומות וסטיגמות מאריכות ימים ואינן נעלמות מעצמן. ב-2005 נרשמה התעללות בחיילת הלסבית בגדוד "קרקל" של נח"ל. ביחידות קרביות מסוימות הקצינים יהססו עדיין לצאת מהארון מחשש לתגובת הסביבה. אך כאן מדובר כבר לא במסגרת שנועלת אותם בארון, אלא בהתמודדות בתוך אותה המסגרת עצמה. ההתפתחות הצפויה כאן היא שגם ביחידות ה"קשות" הנראות של החיילים ההומולסבים תעלה ורמת הסטראוטיפים תרד. אם כן, נראה כי הקשר ההומולסבי לסוגיית השירות הצבאי היה לאחד ההישגים החשובים של הקהילה בארץ.

יום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין לאחרונה גם כיום הזיכרון לנפגעי טרור. וכאן המקום להזכיר את שמו של אדם יקר, אלן (אברהם חיים) ביר. ביר היה הומו יהודי שומר מצוות שעלה לארץ מקליבלנד. העלייה הייתה ממניעים ציוניים וביר סרב לעזוב את ישראל, על אף העובדה שלא יכול למצוא כאן עבודה. הוא אף היה פעיל במרכז הירושלמי "הבית הפתוח". ב-2001 נכח ביר בדיון בוועדת הכנסת למעמד האישה שהוקדש לנושא הקהילה הגאה בארץ. ביר היה חובש הכיפה היחיד מבין הנוכחים והסביר להם כי אינו רואה סתירה בין היותו יהודי, ציוני, דתי והומו. ב-11.6.03 ביר נסע באוטובוס קו 14 מתחנה מרכזית בירושלים לביתו בשכונת בקעה, ונספה בפיגוע התאבדות. מצעד הגאווה הירושלמי שהיה מתוכנן ליומיים לאחר מכן נדחה בשבוע. רבים באו אליו כדי להתייחד עם זכרו של ביר. סיפור התמודדותו האישית בתור הומוסקסואל דתי התפרסם בספר "ארון בתוך ארון" מאת עירית קורן תחת השם "אלון". גם בחייו וגם לאחר מותו המשיך ביר לצאת מהארון ולגלות לאנשים שאין סתירה בין חלקי זהותם השונים.

יהי זכרו ברוך.

זאביק

(פרסום ראשון: ד' באייר תש"ע, 18 באפריל 2010)

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מדיניות אל תשאל אל תספר האמריקנית בוטלה בשנת 2010.

    זה מספר שנים שצה"ל הולך אחורה, ביחס לנשים ולהומואים ולגבי האחרונים אף אחד לא נוקף אצבע בגלל ולמרות הכפייה הדתית. החדשות הטובות הן שכשצה"ל הופך לצבא של מיליציות דתיות לא רק הציבור החילוני מואס בו.