מאחורי המילים של "המסעדה על הים" | על האובניים

מניין עלה ברואי הרעיון לכתוב את השיר, איך הוואטסאפ והפיצה קשורים לזה, ומי רוצה שהשיר הזה לא ייגמר * רואי משתף אותנו במה שמסתתר מאחורי השיר שפורסם כאן בדיוק ביום רביעי שעבר

(לשיר הַמִּסְעָדָה עַל הַיָּם לחצו כאן. לכל הרשומות והשירים בבלוג זה – לחצו כאן)

על האובניים חדש

התלבטתי באיזה שיר להתחיל ולפתוח את הבלוג שלי, ותהיתי באיזו חוויה אני רוצה לשתף.

החלטתי לפתוח בשיר שנכתב תוך כדי אכילת פיצה במסעדה על הים. כן, נגמרו הימים שמשורר היה עני ומסכן, מה רע לכתוב שיר תוך כדי ארוחה טובה?

את השיר הזה כתבתי באיזה בוקר חופשי שהיה לי מהעבודה.

אגב שיר יכול לצוץ כמעט בכל רגע, תוך כדי אכילה, חלום עבודה או שיחה ולא פעם אני מוצא את עצמי כותב לי שורה בצד בכדי שאכתוב ממנו שיר (בעיקר אם זה תוך כדי עבודה :-)).

זהו גם השיר הראשון שהעזתי לכתוב לגבר.

יש בזה משהו לא פשוט ומשחרר כאחד.

זו הייתה הפצעה של הבנה שאת הזוגיות שלי אני רוצה לחלוק עם גבר ולא עם אישה.

ועכשיו אני מוכן גם להגיד את זה בקול רם. לקח לי המון שנים לומר זאת בקול רם, ומי אמר שאי אפשר להתחיל מאוחר שהרי טוב מאוחר מאשר אף פעם לא?

השיר התחיל משורה אחת שנכתבה תוך כדי שיחה עם חברים בוואטסאפ.

"חיים חמוצים במתיקות מעודנת"

ומשם הכול בעצם התגלגל מעצמו.

היות שהייתי במסעדה מול הים החלטתי לתאר מפגש בין שני גברים היושבים מול הפסטורליות של הים. זהו מפגש בין שני גברים שכבר מכירים, האחד מתגעגע והשני באדישותו. מפגש לא מאוזן בין האחד שרוצה ובין השני שאינו רוצה ויותר מזה רוצה ללכת. ומי לא חווה את החוויה הזו?

ודווקא מול הרוגע של הים יש מפגש טעון מאוד בין השניים, מפגש שעומד בניגוד מושלם לנוף מסביב.

זוהי הפגישה האחרונה שלהם, ולאחריה הם יודעים שזהו הסוף. הם לא ייפגשו עוד.

אז הם מזמינים עוד ועוד מנות רק בשביל שהמפגש לא ייגמר, שעוד קצת ישבו יחד לאכול.

ניתן לראות כי גם מה שהם שותים משקף אותם, חוויה של מתיקות של המפגש והחמיצות של הפרידה.

וכן, הם בהמתנה לקינוח מסובך, מקווים כי יגיע לאחר זמן רב של הכנה והפגישה תיארך אולי לעוד מבט אחד לפני פרידה.

ובמעט הנותר הם עוד מנסים להיאחז.

רק שלא ייגמר.

אבל השאריות על השולחן מגלים את הסוד.

"חיים חמוצים במתיקות מעודנת".

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.