ואני רוצה להאמין | מים רבים

היה שם כל מה שאישה רוצה וצריכה: רגישות, אכפתיות והרבה יחד. ולאט-לאט ריחוק. קטן. לא מורגש. זה העומס והעבודה והילדים ותמיד יש משהו או מישהו שמפריע וכבר לא כ"כ ביחד ויש יותר עייפות וכבדות ויש אהבה. יש אהבה?! שיראל מאמינה שיש אבל אינה מרגישה * רשומת הבכורה של שיראל – אישה, דתייה, נשואה, אימא, המגלה באמצע הדרך שבעלה נמשך לגברים

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

בדרך כלל כששואלים מאיפה להתחיל, התשובה הרגילה היא שצריך להתחיל מההתחלה.

כשאני חושבת על ההתחלה אני בעיקר מתגעגעת. היה שם כל מה שאישה רוצה וצריכה: התלהבות, תשוקה, רגישות, אכפתיות והרבה הרבה ביחד.

לומדים זה על זה וזה את זה, ויש רק איש ואישה, כמו הזוג הראשון בגן עדן שהולכים יד ביד (לבושים בדר"כ) וחולמים ביחד ושואפים, ובעיקר אוהבים.

ופתאום היריון (מובן שלא ממש פתאום. זה מה שקורה כשגבר ואישה נמצאים ביחד. ספרו לנו על זה, אבל זה אמתי וזה קורה לך), ושמחה והתרגשות וצפייה דרוכה ודיונים ארוכים על שמות, משמעות ותפקיד בעולם. והכול כמו שכתוב בספר ורוד ומתוק. מדי מתוק.

ואנחנו אמא ואבא, מחבקים וגומעים את האושר הטהור הזה. ואנחנו משפחה. אחת משולשת-מחוברת.

והזוגיות טובה, ומתעצבת עבודה רגילה של גבר ואישה שמתחילים וממשיכים לחיות ביחד. יש וויכוחים, בירורים על הדרך החינוכית, מתי להגיד לא ואם להרשות לו לקפוץ על הספה (עד היום דעותינו חלוקות בעניין).

ועוברות שנתיים, ועוד נסיך קטן מצטרף וטוב ונעים ושמח ומאושר. ומאושר קצת פחות כי לאט-לאט – וזה בכלל לא קרה פתאום – מתחיל ריחוק. קטן. לא מורגש באמת. זה העומס והעבודה והילדים ותמיד יש משהו או מישהו שמפריע וכבר לא כ"כ ביחד ויש יותר עייפות וכבדות ויש אהבה.

יש אהבה?! ת'אמת כבר לא בטוחה במילים האלו, בתחושות. מחפשת סימנים לאהבה. מאמינה שיש אבל לא מרגישה.

* * *

ותמיד הרגשתי. ידעתי. זה לא אמור להיות ככה. זה לא צריך להיות ככה. החוסר הקיים. הגוף והלב זוכרים משהו אחר וכ"כ מתגעגעים למה שהיה בהתחלה.

ויש עימותים שמנסים לאמת בצורה ישירה ותובענית, ואני טובעת. אני לבד בחושך, אין מי שיאיר עליי אין מי שיראה וייהנה ממה שאני.

קושי להיות חזקה מבחוץ, אסרטיבית, מובילה, יוזמת, אבל בפנים – בבית – להיות נתונה לחסדים, מייחלת למגע, לליטוף, למילה, אני חלשה.

ויש הרבה מילים, אבל מלאות מרמור ואכזבה מלצפות שוב ושוב. ויש נקודות אור וחסד של ביחד, וגם שם שטוב ונעים ואינטימי כ"כ אני לא מרפה ומנסה לברר בעדינות מה קשה? למה זה לא קורה סתם כך כשאני לידך במיטה? למה זה צריך להיות רק פעם בחודש?

ובעיקר כואב. אני לא מספיק טובה, אני דחויה, אני מרגישה מושפלת מלבקש חיבוק ונשיקה.

ולהצליח לעמוד מול עצמי ולא לנסות להתמלא במקומות אחרים מאנשים אחרים: להצליח לעמוד מול מחמאות של גברים אחרים, מול מבטים, מול שמירת עיניים של גבר (צדיק) שעומד מולי ומשפיל מבט. ואיפה בעלי? הוא גם משפיל מבטים, אבל רק כי קשה לו להסתכל עליי ולהתמודד מול הכאב, מול הדמעות.

ואני הולכת חסרה, ואני אוכלת חסרה, ואני קמה חסרה ואני אישה חסרה. ואני לא מוכנה להתייאש ולהשלים. אני לא רוצה. ואני יוצאת לרקוד, ליצור, להתמלא. אבל לא באמת מצליחה למלא. למלא את המקום של התשוקה. הוא מדמם ופצוע. רוצה שיתעורר, שיתעניין, שיחשוק, שיחפוץ, ורק מרגישה כמו חפץ.

חפץ שאין בו באמת שימוש ומימוש.

ׁ(הרשומה הבאה – בעוד שבועיים. הבלוג מתעדכן בכל שבועיים ביום שלישי)

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. השבר, מתוכו מתרוקן הכל, וכך נוצר החיסרון.
    ההרגשה שאתה לא טובה מספיק, שזה בגללך, ממילא את לא מבינה מה לא עשית שאפשר היה לעשות, שבעצם לא יכולת לעשות כלום, שזה לא באשמתך.
    לכן כיצד ניתן, להתחתן, מבלי לספר לאישה.
    למרות שאמרו לי שזה לא כדאי, כי אז היא תחשוש בכל פעם שאצא מהבית, שאולי פגשתי מישהו, שאולי אני עושה משהו מאחורי גבה.
    אבל אולי באמת, אם לא אספר, הכל יהיה מאוחרי גבה, ללא ידיעתה, גם כשאעמוד לפניה, לא היה שם…?!

    1. כשאתה בוחר לא לספר, אתה בעצם מחליט בשבילה וזה לא הוגן…
      ולאישה יש בינה יתרה (שמעת על זה?! וסליחה שאני נשמעת מתנשאת) כך שדי מהר היא תבין ותרגיש שמשהו לא בסדר, לא מתפקד נכון. (מנסיון! ושוב אני מתנשאת כמעה..)
      כך שבסופו של דבר אתה תצטרך לעמוד להתעמת ולהתאמת מולה…