ולא ככה זה צריך להיות | מים רבים

לשיראל יש שאלות רבות. ביניהן היא מנסה להבין איך כל השפע והחום הזה שהיא רואה אצל בעלה ויחסו לילדים נגמר או אולי רק נתקע כשמדובר בה * החלק השני בבלוג המיוחד של שיראל – אישה, דתייה, נשואה, אימא, המגלה באמצע הדרך שבעלה נמשך לגברים

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

ויש עליות וירידות, ושגרה. מנסה להיאחז בטוב, אבל צונחת ומתרסקת. ויש את פורים שזה הדבר האמתי, מזוקק, מגולה, בלי שום כיסוי. ותמיד כל שנה כשהיין עולה ומטשטש, יש בכי גדול ומילות חרטה ומילות סליחה.

"אני אוהב אותך" (מחמם את הלב לשמוע), "את לא באמת ראויה לי" (חיוך של התנשאות), "הכול זה מסכות ומניעות" (רוצָה להאמין שזה רק קליפה וזה לא באמת מה שנמצא בפנים), "אני רוצה להיות רק שלך" (אתה רק שלי, לא?!) ובכי. ו"אני לא עוזב אותך עד שאת לא אומרת מחול מחול מחול". ואני מחבקת וסולחת. ואומרת את זה בקול. ואני סולחת עכשיו. ומייחלת שלא אצטרך לסלוח עוד. שיהיה פשוט ופשוט שיהיה.

ופורים נגמר, וברגעים קשים שצצים וצפים שוב בדרך, אני מנסה להיזכר ולהזכיר שמתחת יש אהבה גדולה ויש רצון אמתי לחיבור וקשר. והכול מסכות וכיסויים. זה מנחם ובעיקר מניח את הדעת, אבל לא באמת מניח את הלב. ועל הלב נחים להם כל האכזבות, הדמעות, התסכול, הדחייה. ולפעמים הם שוקעים ונכנסים פנימה והכול נהיה שחור ואני לא מצליחה לראות כלום. ומצליחה רק לראות ולשמוע, שאלות נוקבות שדורשות בירור מעמיק שמבקשות שמחה ואושר. ואין לי תשובות. ואני יודעת שלא הכול שחור, ומתוך החושך הגדול מאיר השחר ומגיע הבוקר. אבל השחר לא מפציע. ובתוך השחור הזה יש לפעמים ירח שמאיר. ויש גם כוכבים בהרבה צורות שמאירים, שמשמחים שעוזרים עם השאלות בחושך.

למה להישאר? ובאותו ערב אין לנוכחות שלי משמעות כמעט. אבל הילדים – רקדו איתו, שמחו, שמעו סיפור לפני השינה. אני בכלל חשובה לו או משמעותית?

ואני מקבלת הודעה "מתלבט מה להביא לך? מה את אומרת?" ויש דיבורים. זה אומר שיש קשר ונשאר לנו עוד קצת משותף.

ויוצאים לאיזה דייט וצוחקים וביחד. ואני למעלה מוארת, מאירה, לא רוצה ליפול ולרדת אבל מתפרקת שוב בנפילה.

ולומדת מתוך כאב למצוא את מה שנמצא בין השחור ללבן, בין האור לחושך. ומגלה שיש שם המון צבעוני ולא רק אפור. וצריך ענווה, זה לימוד לחיים. לוותר מתוך ענווה ובחירה ולא מתוך הקרבה, לא רוצה להקריב אף אחד גם לא את עצמי. וכל הזמן מנסה למצוא קרבה. ומנסה לעזור לו להתקרב. כי כבר מרגישה ויודעת שקשה. שלו קשה. ולא באמת מבינה לָמה.

ומאמינה שאני שייכת לו, שאני שלו ויש לנו מה לעשות ביחד. יש לנו דרך. התחלנו משהו טוב ואנחנו רק באמצע הדרך.

ושומעת ורואה מסביב זוגיות שלא תמיד זוהרת ומנצנצת כמו שנדמה. ואני כבר בוגרת יותר, מכילה, יכולה ובעיקר מבינה את נקודות הקושי. אולי לא באמת מבינה או לא מנסה להבין, כי יש תשובה אחת לקושי כזה.

ובוחרת להתמקד בטוב מתוך בחירה. לא משלימה עם מה שלא, אבל כבר לא נלחמת ומנסה לנצח, כי אין באמת מנצחים, יש רק הפסדים.

ורואה שכשאני מרפה ונותנת מקום, אז יש שינוי והתעוררות ובעיקר השתדלות. ואני אישה של כוח ושליטה ואני צריכה ללמוד לוותר, לפנות מקום, ללמוד לחיות בענווה. וכבר יש הומור בתוכי שמבקש, הלוואי שהייתי הילדה שלך כי כך לפחות הייתי מקבלת ממך שלושה חיבוקים ועשר נשיקות.

ויש שאלות שמנסות להבין איך כל השפע והחום הזה שנמצא שם אצלו נגמר או אולי רק נתקע כשמדובר בי.

אבל אני לא מקבלת תשובות ברורות שמספקות אותי, וכל הזמן מרגיש שזה לא נכון, שלא ככה זה צריך להיות.

ונזכרת בהתחלה לפני 8 שנים כשהוא רצה ויזם והיה מעוניין וגילה עניין, והיום זה קורה אבל לא תמיד. לפעמים. בעיקר שאני רומזת. מבקשת, כבר לא דורשת. וכועסת ונותנת מקום. וטוב ביחד ונעים.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. פורים, זה בהחלט היום בשנה להוריד את המסכות.
    אבל כאשר המסכה נמצאת ביני לבין עצמי, אני כבר לא בטוח מי אני בכלל…
    מה שכן יפה, זה הראייה של הכוכבים, דווקא מתוך החושך. אם כי זה לא מעלים את החושן

    1. שלום אריה יקר,

      יש דבר תורה חסידי (מתאים שזה יהיה בשם ר' זושא, אבל לא זוכרת את המקור), על יום כיפור שנקרא כ – פורים. כל השנה אנחנו עם כיסויים, מלבושים מלוכלכים ומסכות וביום כיפור אנו מסירים את כל המחיצות והמסכות עומדים רוצים ומבקשים קדושה ומחילה. וזה הנקודה הפנימית והאמתית שנמצאת בכל אחד. כל השנה אנחנו בתחפושת אבל ביום כיפור זה אנחנו באמת.
      מאחלת גם לך כוכבים מנצנצים שיאירו בתוך החושך….

      ב"הצלחה