מאחורי המילים של "אנשים אחרים" | על האובניים

כיצד הגיבו חבריו של רואי כשיצא בפניהם מהארון ואיך האפליה כלפי יוצאי אתיופיה קשורה בזה

(לשיר אֲנָשִׁים אֲחֵרִים לחצו כאן. לכל הרשומות והשירים בבלוג זה – לחצו כאן)

על האובניים חדש

משה רבנו בורח מפני פרעה אחרי שהוא מגלה כי נודע הדבר שהוא הרג את המצרי. הוא בורח לעם אשר קרבת דם בין עם ישראל לבינו, למדין. שם הוא נושא את ציפורה לאישה ומוליד ממנה את גרשם בכורו ואומר: "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב כ).

משה מקעקע בשמו של בנו את תחושת הזרות שלו בין בני מדין.

התחושה הזו קשה לו והוא אולי מנסה להזכיר לעצמו שישנו עם וישנו מקום שאליו הוא שייך.

להרגיש זר זוהי תחושה קשה. זו תחושה של בדידות עצומה. לעתים אדם יכול להרגיש בודד גם אם הוא מוקף בכל אוהביו.

השיר הזה דן בשונות.

שונות יכולה להתבטא בכל כך הרבה מישורים.

השונות הזו יכולה לבטא נכות פיזית או נפשית, חוסר יופי חיצוני, והבדל תרבותי כגון אדם שבא מארץ חדשה (ומי מאיתנו אינו צאצא של עולים חדשים מגלויות שונות), ושונות זו יכולה להתבטא גם בנטייה המינית.

השיר הזה מוביל אותנו בשיירה לכיכר העיר ואין זה משנה איזו עיר זו.

בכיכר העיר בכל התקופות היו דנים את החוטאים. אלו שהיו שונים והיוו "איום" על החברה.

נשים "מכשפות", גנבים שלקחו פת לחם ולו רק בשביל לשרוד (אני ממליץ על צפייה בסרט "עלובי החיים" שבו ז'אן ולז'אן נרדף ע"י ז'אבר השוטר בעבור כיכר לחם שגנב להאכיל את אחותו ושבעת ילדיה) וגם אלו שנטייתם המינית הייתה שונה ועוד רבים אחרים. כולם נשפטו ונענשו בכיכר העיר.

מחלונות העיר ישנו חזיון שווא, שמשקף אמונות שאין בהם ממש וקשת צבעים נשברת בהן.

קשת הצבעים לכל אורך השיר היא בהשאלה מדגל הגאווה שצבעיו צבעי הקשת.

השוליים מלאים באנשים שהוצאו מהחברה, הם נמצאים בלכלוך ואין אדם שיצבע בהם, כלומר יכניס אותם לחברה ויבין שהם חלק אינטגרלי ממנה.

האנשים נמשכים לכיכר שמושלכת באבניה שהרי דינו של החוטא (ההומוסקסואל) הוא סקילה באבנים. אנשי העיר נמשכים אל המרמור והשנאה, אל הדרת השונה.

כך בשלושת הבתים הראשונים.

הבית הרביעי דן בחברה הרומסת את השונה ושאינה מביטה אל היופי שבשונות, על עומק האישיות על הכישרונות, על ההתמודדות ועל הקושי להיות שונה. החברה רוצה בבית זה להעלים את השונה ומקשה את לבה ואינה מתבוננת ביופי הצבעים השונים.

שיר זה מעבר, להתייחסותו להומוסקסואלים כשונים בחברה, יכול בהרחבה להיקרא גם ביחס לכל שונות אחרת בחברה.

יש דוגמות רבות ליחס החברה לשונה, אך יש דוגמה אחת שאביא כאן והיא היחס של בתי הספר הדתיים לעולים מאתיופיה. לפני כמה שנים פורסם שבתי ספר בפ"ת לא קיבלו עולים מאתיופיה למוסדותיהם רק בגלל היותם ממוצא אתיופי.

אני מודה שזה הותיר עליי רושם שלילי רב, ואני מאמין כי עלינו הציבור הדתי, שלא פעם מרגיש שונה בחברה הישראלית, להכות על חטא בנושאים האלו של הדרת השונה והזר. עלינו לדבוק בדרך שהתוותה התורה  וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים י יט), וכך גם ביחס לאלו שהם בעלי נטייה מינית שונה. אין מצווה לשנוא את החוטא, וראוי לאדם שישפוט את האחר לטובה שאולי הוא לא חוטא כלל, אלא יש לשנוא את החטא בלבד.

כשיצאתי מהארון, התמודדתי עם ניכור והתעלמות מצד חלק מחבריי (מעין "שנאת החוטא" ולא "שנאת החטא"). חלק מהחברים התקשו בתחילת הדרך לקבל את עובדת היותי הומוסקסואל, והתרחקו ממני (לשמחתי עם הזמן הם למדו לקבל אותי באהבה). כך שנוסף על הקושי של ההתמודדות ביציאה מהארון והקשיים הנלווים לכך, נוספה תחושה שאיני רצוי בין חלק מחברי. אין לי המילים לתאר כמה התחושה הזו מתסכלת ופוגעת, שהרי דבר בי לא השתנה, רק הידיעה שלהם שאני הומוסקסואל השתנתה. הרגשתי שאני נשפט על לא עוול בכפי רק בגלל דעות קדומות שישנן בחברה.

הדבר הזה כאב לי עד מאוד, עד כדי צער עמוק.

ואולי כאן גם המקום להזכיר כי לא פעם שונות באה לברכה, שהרי משה גר היה ולא גדל כעבד כְּאֶחָיו והוא היה מהמנהיגים הדגולים שקמו לעם ישראל. ורות שהייתה מואבייה ונוכרייה וגואלה הדיר עצמו ממנה, עד כי בא בועז ולא הביט בקנקן (בהיותה מואבייה) אלא במה שיש בתוכו (מידותיה הטובות), וממנה יצא זרע מלכות.

אבל חשוב מזה הוא לדעת לאהוב באמת את עצמנו על אף שונותנו.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.