מאחורי המילים של "הכבסים בחצר" | על האובניים

איזו תיבת פנדורה פותח השיר ואיך היא קשורה לשלמה המלך ליהודה עמיחי וליציאה מהארון של רואי * רואי משתף אותנו במה שמסתתר מאחורי השיר שפורסם כאן ביום רביעי שעבר

(לשיר כְּבָסִים בֶּחָצֵר לחצו כאן. לכל הרשומות והשירים בבלוג זה – לחצו כאן)

על האובניים חדש

קיץ, שעת צהריים אני יורד אל הים. בתיק אני לוקח את כל הדברים הרגילים: שני בקבוקי שתייה, כמה פירות, לונגי (סדין הודי) לפרוש על החוף, ספר קריאה ואת מחברת השירים שלי שנקנתה בחופשה בספרד. השירים הראשונים שכתבתי בה נכתבו בשעות שכל אחד התכנס אל עצמו בטיול, בנסיעות הארוכות בנופיה היפים של ספרד (כי כבר כמה אפשר לדבר? האמת תלוי את מי שואלים).

המחברת הזו מלווה אותי מאז בנסיעותיי אם וכאשר ארצה לכתוב שיר חדש. וכשאני יורד לים אני תמיד לוקח אותה איתי שאולי מול השקט של הים יעלה בי שיר חדש.

במקרה של השיר הזה הכתיבה לא הייתה מתוך השראה, אלא דווקא מניסיון שלי להכריח את עצמי לכתוב (כמו שכבר כתבתי באחד הטורים הפותחים בבלוג כאן על   דרך הכתיבה שלי). בצורת כתיבה זו אני מנסה לדלות מתוך עצמי שורות ונושאים שעליהם אני רוצה לכתוב. דרך זו היא הרבה יותר קשה לכתיבה כי אין בה השראה או משהו שמעורר את הכתיבה.

אני קורא בספר שיריו של יהודה עמיחי שלקחתי איתי לים, מנסה לקבל השראה ומשרבט במחברת מילים. אני מוצא את עצמי מדמיין בגדים על חבל כביסה. והשיר מתגלגל לאיטו.

גרסתו הראשונה של השיר נכתבה בים, ואת העיבוד כבר עשיתי בין קירות חדרי.

לשיר הזה ארבעה בתים (וגעגוע ? :-))

השיר מדבר על כבסים.

אך כמובן הכבסים הנתלים אין בהם ממש והם רק סמלים לאדם עצמו.

***

בית ראשון: הכבסים נתלים עם רדת ערב, השמיים בשעה זו נצבעים אדום של שקיעה. סימן אדום כלשון זהורית בשמים, לשון הזהורית שימשה בבית המקדש ביום הכיפורים. לשון הזהורית נחלקה לשניים – חציה על פתחו של היכל בית המקדש, וחציה על ראשו של השעיר המשתלח לעזאזל.

והיא סימן לחטאים ולכפרתם.

הכבסים נתלים בשעת שקיעה בצל מעשים הנחבאים במקומות מלאי עשן ואפלולית. כל אחד ותיבת הפנדורה שלו. ואולי שורות אלו נכתבו בהשראת המועדונים האפלים ומלאי העשן?

הכבסים שבים ונתלים מתוך ערפול חושים וחוסר שליטה, מול ראי ששורות של אבקה לבנה עליו.

האדם, כמו הכבסים, נתלה בחוץ לעין כל שיראו את מעשיו באור השמש ויעמוד בבושת פנים ויוקע על חטאיו אל מול החברה.

בית שני:  הבית השני בא לתאר את מראה הכביסה שמדמה את חיי האדם.

כביסה היוצאת מהמכונה הרי היא כולה מקומטת אחרי הסחיטה. וכשהכביסה נתלית על החבל בעודה רטובה נראים כל הקמטים עליה היטב.

החבל (האדם? החברה?) שעליו נתלית הכביסה אינו מודע לזקנה ולקמטים שקפצו עליו פתאום. לנעורים שנלקחו ממנו בהכות תוף מלחמה. תוף הכביסה הומר כאן לתוף מלחמה גם מפאת הרעש הרב שהוא עושה כאשר הוא סוחט את הבגדים ובעיקר בשל העובדה שהחיים עצמם הם לעתים מלחמה אחת ארוכה מאוד שהאדם צריך לעבור.

בית שלישי: הוא הבית החברתי. הכבסים תלויים זה לצד זה על החבל. וכמו שאמר שלמה המלך "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד […] כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ" (קהלת ד ט-י),  הם מחזיקים זה את זה. כמו חיילים האמונים במסע ארוך שאם אחד מהם כושל בדרכו חבריו לא ייתנו לו ליפול.  והזמן עושה חסד שאם בתחילה הכבסים שנתלו היו מקומטים מהסחיטה, לאחר זמן היותם תלויים בשמש נמתחים הקמטים ונעלמת הזקנה, העלבון והעצבות.

בית רביעי: בבית הרביעי כבר יבשו הכבסים הם עברו את כל התהליך. אבל כאשר הכביסה יבשה הרי אין לה את המשקל שהיה לה כמו שיצאה מהמכונה רטובה ממים.

מצד אחד כשהכבסים יבשים הם נעים ונדים לכל רוח, בלי המשקל שעליהם. כבר יבשו הדמעות מעליהם, הכביסה יבשה בשמש.

האדם/כביסה עבר תהליך. בתהליך זה נמתחו הקמטים, והעלבון ויותר מזה כנראה נגמרו הדמעות מפני שתש כוחו של האדם לבכות.

מצד שני היות ואין להם משקל, הם נעים ונדים לכל רוח והם מתביישים בכך שאין להם מקום, מקום לעצמם, מקום בחברה.

וכשהכביסה יבשה? מורידים אותה מהחבל ומקפלים ומכניסים לארון.

ובהשאלה יש לא מעטים בחברה שלא מוצאים את מקומם, לא מצליחים להשתייך מכל מיני סיבות. חברתית, אישית, תעסוקתית. החברה לא תמיד מיטיבה להתמודד עם האוכלוסיות הללו ומעדיפה לסגור אותם מאחורי "דלתות הארון", בהנחה שאם הם לא נראים אז הם לא קיימים.

אך לא פעם האדם עושה זאת לעצמו, מתחבא.

אני לכשעצמי פחדתי כל השנים מתגובת החברה ויותר מזה פחדתי מההכרה שלי את עצמי כהומו והעדפתי להתחבא מאחורי דלתותיו הסגורות של הארון.

כך שהשיר הזה הוא אישי בה במידה שהוא שיר חברתי.

וכמו שכבר נאמר, השיר הזה נכתב בהשראתו של שירו של יהודה עמיחי "שִׁיר לֵיל שַׁבָּת" שיר יפיפה שהושר ע"י להקת האחים והאחיות. הנה הוא לפניכם:

שִׁיר לֵיל שַׁבָּת / יהודה עמיחי
הֲתָבוֹאִי אֵלַי הַלַּיִלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר.
***
וּכְבישִׁים שׁבִים בְּלִי הֶרֶף
לְבַדָּם, כְּסוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ
וְהַבַּיִת נִסְגַּר בָּעֶרֶב
עַל הַטּוֹב וְהָרָע שֶׁבּוֹ.
***
וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב, כּי הַגְּבוּל הוּא
קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם.
אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ – –
הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
***
צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ,
עוֹד מְעַט וְכָבָה הָאוֹר.
הַמִּצְוָה בָּהּ שׁמַיִם הִתְחִילוּ
שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.