מאחורי המילים של "פלך השתיקה" | על האובניים

איך רחל אמנו, היפיפייה הנרדמת ובת הטוחן מ"עוץ לי גוץ לי" מצאו את עצמם במקום אחד, ואיך הם מלמדים אותנו על כוחה של שתיקה

(לשיר פֶּלֶךְ הִשְׁתִּיקָה – לחצו כאן. לכל הרשומות והשירים בבלוג זה – לחצו כאן)
על האובניים חדש

אני כועס, זה קורה לי מדי פעם בפעם.

ופעמים שכועסים עליי, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ).

אין מתכון לכעס – הוא יכול לבוא בהפתעה עם מתנה וסרט כאורח ביום הולדת; והוא יכול לבוא מתוכנן כולו לבוש בבגדי נשף כאילו חיכה להיכנס בדלת לבוא ולומר שלום. הכעס יכול לבוא כידיד ותיק המוכר משנים וברגעים יכול לבוא כזר בפתח ביתי.

יש פעמים שאני רוצה לטרוק את דלתותיי לפניו, ויש פעמים שאני חובק אותו מגעגועים.

לכל זמן – גם לכעס; ולכל כעס תגובה משלו, וכבר אמר קהלת בחוכמתו: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג א).

השיר הזה דן בכעס ובשתיקה. הוא נכתב בעקבות כעס שכעס עליי מישהו קרוב, על ששתקתי. השתיקה שלי התפרשה כזרות וניכור. והצד השני נפגע ולא הבין את שעבר עליי, וגם אני לא הסברתי את עצמי. תקופה שכזו.

בימים שכאלה שהעומס הרגשי רב, הנפש מתעטפת בשתיקתה בכדי להבין, בכדי לעכל את הכאב.

השתיקה לא באה מתוך כעס אלא מתוך התבוננות פנימה, חיפוש תשובות שלמילים אין את היכולת למצוא. שתיקה מתוך בדידות עצומה שאין בה היכולת או הרצון לדבר.

אך כמה שהנפש מתעטפת בשתיקתה, גם שתיקה זו היא מבע של אהבה.

הקִרבה הגדולה בין שניים היא היוצרת את הכאב הגדול.

לצופה מן החוץ נראה שבכעס יש שנאה גדולה, אין תקשורת, אין מילים, אין מילים שמחברות ומביעות וקושרות איש אל רעהו, אך גם היא כשתיקה מבע של אהבה.

בכעס ובשתיקה יש קשר המחבר בין שני אנשים, אבל הוא בא בצורה אחרת. כואב ופוצע אבל גם הוא אומר הרבה. זו אמירה לפעמים חזקה יותר מכל המילים שנאמרות, עד כדי כך שניתן לומר שזו צעקה המהדהדת בין השניים.

***

בשיר הזה השתמשתי בשני מקורות השראה – האחד מהתנ"ך והשני מהאגדות, ושילבתי אותם בשיר. מהתנ"ך לקחתי את רחל אמנו שהיא סמל לפלך השתיקה. רחל שתקה כשניתנה לאה אחותה ליעקב במקומה ערב חתונתה. שתקה ולא אמרה דבר. וכמה אצילות הייתה באותה שתיקה ועומק ואהבה.

ומצד שני מהאגדות: מהיפיפייה הנרדמת לקחתי את החלק שבו היא טוותה בפלך ונדקרה מהמחט ויָשנה למאה שנה עד שבא הנסיך והעיר אותה מן התרדמת. (ומתי יגיע הנסיך שלי?) שָם השתיקה הייתה מאיימת ומכושפת.

ומהסיפור "עוץ לי גוץ לי" לקחתי את החלק שבו בת הטוחן נדרשת לטוות ערמות של קש לזהב בלילה אחד.

***

השיר נכתב כבקשה.

בקשה מהצד השני, הפגוע, להבין כי גם השתיקה שלי היא מאהבה ולא משנאה חלילה. ושלא כמו באגדות, הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר – קש לא הופך לזהב. בקשר בין השניים, השניים צריכים לעבור תהליכים ויהיו מורכבים ככל שיהיו.

בשיר אני טווה בפלך חוטים של שתיקה (כמו בת הטוחן), אך הם אינם מזהב. אין בהם עדינות ויופי יש בהם הרבה כאב, כעס וחיפוש.

וראוי הדבר שאירדם ואשכח את כל שעובר עליי.

אך השינה היא אחת משישים ממיתה. איני רוצה בשינה שכזו, יש בזה משהו מפחיד.

ובעוד אני טווה בפלך, אני נדקר (כמו ביפיפייה הנרדמת) במחט וטיפה נוטפת מהדקירה. טיפה של געגוע כי זו אינה רק טיפת הדם שלי, אלו טיפות הדם של שני הכואבים הנפגשות יחד ומתאחדות לברית הדמים בין השניים.

ואולי אפשר לראות בטיפת הדם המשותפת הנוטפת ובשיר כולו בקשת סליחה?

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.