ואני שומע את הצעדים שלה, הדלת נפתחת | מים רבים

אני יודע שהיא בוכה בגללי ואני לא מסוגל אפילו לחבק אותה, לגעת בה, כי אני מרגיש טמא מרגיש שַקְרן שאני סתם מרמה אותה ואותי

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

ידעתי שהרגע הזה יגיע, וחיכיתי לו כל הזמן.

עליתי לחדר שינה, נכנסתי מתחת לשמיכה והתכסיתי עד מעל הראש. כמו ילד קטן שמתחבא מהעולם וחושב שאם הוא לא רואה אף אחד אז אף אחד לא רואה אותו.

אין לי מה להגיד, הכול נכון. אני רק מתבייש מתבייש בכל ישותי. התחושה הכי חזקה שלי (וזה מעולם לא קרה) שעדיף לי למות. לא רוצה לחיות ככה. הידיעה שהיא יודעת, שהיא גילתה מי אני מפרקת אותי לגורמים. באמת לא מגיע לה! אני כבר יודע מה היא תגיד. כל השנים האלה ביחד, כל הזמן דמיינתי את המשפטים שלה ואת התגובה. היא לא מדברת הרבה, היא רק מבקשת שאני אקח את הדברים שלי ואצא מהבית, מהחיים שלה ושל הילדים. אני רואה את עצמי אורז, אוסף חפצים בבלגן, לא יודע מה להכניס לתיק, מה לקחת. מדמיין כבר איך ההורים שלה, המשפחה היותר מורחבת שומעת את הפרטים, את הסיפור. מתאר לעצמי את התגובה של ההורים שלי, את חוסר הקבלה, הכעס. ובכלל לא חושב על שלושת הילדים, לא מסוגל לדמיין אותי בלעדיהם.

ובמציאות כמו תמיד הדברים מתרחשים קצת אחרת.

אני שומע את הצעדים שלה, הדלת נפתחת. היא בחדר, אני מתחת לשמיכה בוכה או יותר נכון רועד מבכי גדול שיוצא מכל ישותי. היא מרימה את השמיכה מעל הראש שלי, נשענת על הקיר מולי, אני חושב שהיא גם בוכה, אני לא רואה טוב בגלל הדמעות שלי. אין לי מילים, אין לי מה להגיד. גם היא לא אומרת כלום רק מביטה בי.

אחרי שאני קצת נרגע מהבכי הראשוני היא מבקשת הסבר. וכן, אני רואה עכשיו שהיא בוכה. תמיד כשהיא בוכה אני מרגיש אשם כל כך וכזה אפס. אני יודע שהיא בוכה בגללי ואני לא מסוגל אפילו לחבק אותה, לגעת בה, כי אני מרגיש טמא מרגיש שַקְרן שאני סתם מרמה אותה ואותי.

ועכשיו היא רחוקה נשענת על הקיר ממול ומחכה להסבר, למילים שלא מצליחות לצאת לי.

והיא מסתכלת, עדיין בוכה ולא אומרת כלום. והיא מבקשת בלחישה "תדבר, תגיד משהו, תסביר לי, אני לא הולכת לשום מקום", ואני יודע שמגיע לה הסבר אבל הדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה "שאני רוצה למות! אני כל כך מצטער, לא יודע אם תסלחי לי פעם, זה לא מגיע לך", והיא עדיין שותקת בוכה מביטה בי ומחכה שאני אוציא את המילים, שאני אסביר, ואני לא יודע איפה להתחיל ומה לומר. לפעמים אני אפילו לא מצליח להסביר לעצמי.

אני מנסה למצוא את המילים הנכונות. אני נמשך לגברים, זה תמיד היה כל החיים שלי. אני לא זוכר משהו אחר, הבנתי שמשהו לא בסדר איתי עוד כשהייתי נער בן 15 כשכל החבר'ה מדברים על בנות ועל איך שהן נראות ולי זה לא מזיז, זה לא מעניין אותי אפילו וממש לא מגרה ולא מעלה שום מחשבה. התביישתי בזה הבנתי שאני שונה שאני חריג וכמובן לא העזתי לספר את זה לאף אחד, לא בבית –  את מכירה את המשפחה שלי הם היו סוקלים אותי באבנים או מנדים אותי. וגם במקומות אחרים – בבית הספר ואח"כ בישיבה. וככה אני חי, אני לא רוצה להיות כזה! ואילו היו שואלים אותי ונותנים לי משאלה אחת ויחידה הייתי מבקש לשנות את הרגשות הללו, את התחושות, את המחשבות.

ועכשיו היא כבר יושבת על הרצפה, נשענת על הקיר כבר לא בוכה ועדיין מסתכלת. היא עדיין לא אומרת כלום ואני רק מחכה למילים  שיגידו לי ללכת, מתי היא תבקש ממני לקחת את הדברים ולצאת.

והיא שואלת "איך אתה חי? מה זה אומר?" ואני מנסה להסביר שהתחושה הכי חזקה שלי שאין לי באמת חיים. לא כאן במסגרת המשפחה שלנו וגם לא בצד האחר במימוש האישיות והעצמיות שלי. כל השנים אני מסתתר, אף אחד לא יודע. אף אחד! אתה נאכל מרגשות האשמה, אתה מרגיש בוגד, אפס. ואתה קרוע בין שני העולמות.

בהבנה שלי, ומתוך המקום הדתי והאמוני, אני לא מאמין בזוגיות של שני גברים. ולא רוצה להיות בה. אבל אם תשאלי אותי, לא יודע אם הייתי ממליץ לגבר אחר להתחתן עם אישה. זה כל כך קשה ומורכב. אני קרוע, בין העולמות אני לא אני בשום מקום. ומה שתחליטי, אני אבין ואקבל זו זכותך, אני לא הולך להילחם.

ואני שוב מתחיל לבכות ולא מצליח לסיים את המשפט כי רק אני יודע כמה אני נלחם, נלחם עם כל העולם עם עצמי מבחוץ ומבפנים, ורק על ההחלטה שלה להגיד לי ללכת אני לא אֶלחם כי אני לא רוצה לפגוע, ואת כל זה אני כבר לא אומר אני רק בוכה.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.