ואני רוצה להחליט לא להחליט | מים רבים

שיראל מתעמתת עם בעלה. הוא מדבר, היא לא בדיוק מבינה כי הוא מתייפח, מייבב, משתנק מבכי ורוצה למות ומצטער עליו או עליה, היא לא מבינה

מים רבים

אם יש משהו שתמיד הרגשתי שאסור לי לגעת בו – זה הנייד. תמיד הוא היה נדרך, נכנס לכוננות "מה את צריכה?" זה שעשע אותי, מה כבר אתה מסתיר? הייתי שואלת בחיוך. אתמול בלילה, כשקראתי את כל ההודעות בנייד הבנתי מה יש להסתיר, הכול התיישב הסתדר. התצרף הושלם.

הוא מסתיר עולם, הוא מסתיר את עצמו שם הוא מסתתר, בורח, נעלם, מקבל קצת נחמה, חיבוקים, מילים, הבנה, דברים שאני לא נתתי לו, הוא גם מעולם לא ביקש.

ואני מבקשת את הנייד. "מה את צריכה?!" הרגיל והקבוע, ואני רק אומרת שאני רוצה להראות לו משהו בנייד שלו. הנייד אצלי ואין זכר לאתר, אני נכנסת דרך גוגל, כמה זה קל, זמין, מזמין, ואני כבר בתוך האתר מחפשת את ההודעות האישיות ובדרך עוברת בין חלקי גוף ופנים וזה עושה לי בחילה וגועל שעולה וממלא את כולי. כמה נמוך, כמה בשר למכירה, כמה תאווה.

אני שוב בהודעה של יואב המתוק, בולעת את הדמעות מתאמצת לאסוף את עצמי, להחזיק מעמד ולא להתפרק ליד הילדים. אני מניחה את המכשיר על השולחן שומרת על מרחק, לא רוצה לגעת קשה לי להתקרב אני פגועה פצועה שותתת דם.

הוא קורא את ההודעה אפילו לא מעיף בי מבט והולך לחדר השינה. ואני עומדת במטבח, נאבקת עם עצמי רגש ושכל. ללכת אחריו להתקרב להיכנס פנימה להבין. או ללכת לצאת לברוח הכי רחוק שאפשר.

ושוטפת כלים מנסה להוריד את הלכלוך שנדבק, הצלחת נקייה כבר מתחננת שאניח אותה שאניח לה ואני לא מסוגלת להרפות מנסה לנקות אותי לנקות את כל הגועל את המחשבות את הכעס כדי שאגיע נקייה לשמוע ולהבין.

כן אני רוצה להחליט לא להחליט. מתפללת בלחש שיהיה לי כוח ללכת עד אליו וללכת בכלל כי הרגליים לא משתפות פעולה רגש ושכל.

וסוגרת את הברז ומרטיבה את הפנים, מנסה לשטוף להישטף ומנסה לדמיין איך המים משקים אותי, מְחיים. צריכה כוח.

ואני הולכת, בוחרת ללכת, להיכנס פנימה, לנסות ולגעת.

ובחדר שינה שלנו במיטה המשותפת הוא שוכב מכוסה כולו, וזה מפחיד פתאום, מזכיר לי אדם מת מכוסה תכריכים.

ואני חייבת להתקרב, לגעת לראות ולשמוע שהוא נושם, ואני רק מרימה את השמיכה מעל הראש, שינשום, שלא ימות לי.

ומרגישה ויודעת שהוא יקר, אהוב, חבר קרוב, וזו פעם ראשונה שהראש והשכל מתואמים הולכים יד ביד.

ואני מחפשת תמיכה להישען על משהו, להרגיש שמַחזיקים אותי, שמְחזקים. ורק הקיר חזק מספיק, יציב. ואני נשענת שומרת על קשר עין מרחוק, שותקת ובוכה.

והוא מדבר, לא בדיוק מבינה כי הוא מתייפח מייבב משתנק מבכי הוא רוצה למות ומצטער עליי או עליו, לא הבנתי.

והבכי נרגע קצת, אני רואה את הפנים שלו, מיוסרות. הוא לא מצליח להביט בי אבל עכשיו הוא מצליח לדבר.

הוא נמשך לגברים, כל הזמן, כל החיים זה תמיד היה.

ומרגישה שהקיר מתפרק ונופל אבל מבינה שזו רק אני שנשמטתי ונוזלת לרצפה. והוא ממשיך לדבר להסביר, ואני לא מצליחה לשמוע, לראות, להבין. אני רק מזכירה לעצמי שהחלטתי לא להחליט, להיות במקום רפוי, נושם, צריכה לזכור לנשום, להכניס אוויר ולהוציא לנשום ולשאוף הכול קשה כמעט בלתי אפשרי.

ואני מנסה להבין מזה אומר ואיך חיים ככה.

והוא מסביר שהוא בעצם לא חי, הוא מתנהל עם החיים אבל בלי חיות. והוא לא בטוח בזוגיות עם גברים אבל הוא גם לא בטוח בזוגיות עם נשים. איתי.

וזה פוגע כמו חץ מלא ברעל ממית שמפעפע מתפשט במהירות בדם. ואני מתמלאת בכעס בתסכול ורוצה להגיד שילך ושיחליט, ואז הוא אומר שאני אחליט וזה מזכיר לי שהחלטתי לא להחליט, שאני עכשיו מרפה, מנסה להבין, מנסה לנשום.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.