מאחורי המילים של "תהילה" | על האובניים

ש"י עגנון, הסבתות שלנו, שרגא ותהילה מתקבצים לכדי סיפור אחד שנע בין עבר להווה

(לשיר תְּהִלָּה לחצו כאןלכל הרשומות והשירים בבלוג זה – לחצו כאן)
על האובניים חדש

ש"י עגנון הוא מהסופרים הגדולים שקמו בארץ ישראל המתחדשת. שפתו הִילְּכָה עליי קסמים מאז התוודעתי אליו בשיעורי הספרות, שפה עשירה ומתובלת ממקורותיה של  היהדות: תנ"ך ומדרשים, לשון חז"ל וסיפורי חסידים ועוד כהנה וכהנה.

כתיבתו בעלת קצב וניגון מיוחדים. כשאני קורא את סיפוריו יש לי התחושה שאני קורא שירה.

מכל סיפוריו של עגנון הָלַכְתִּי שֶׁבִי אחר אותה זקנה ירושלמית שתהילה שמה ומקומה  בסמטאותיה העתיקות של ירושלים של ימי המנדט. היא שהקסימה אותי והזכירה לי את סבתי. וכך מתאר אותה ש"י עגנון בפתיחת ספרו 'תהילה':  "זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם, צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים. ועוד זאת הייתה בה זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זקנות".

השיר הזה מכיל רמזים רבים מהסיפור, וכדי למצוא את כל הרמזים החבויים בשיר מומלץ לקרוא את הספר :-).

השיר הזה נכתב באהבה גדולה לאותה זקנה ירושלמית מופלאה.

***

מבנה השיר:

הסיפור 'תהילה' בנוי כסיפור בתוך סיפור. הסיפור החיצוני מְספר על המפגש של הסופר עם תהילה. הסיפור הפנימי הוא סיפורה של תהילה. השיר מתחקה אחרי מבנה הסיפור וגם הוא בנוי במבנה כפול – החלק החיצוני מספר על המשורר הַתָּר אחרי תהילה, בתחילה ברחבת הכותל המערבי ואח"כ הוא משתלשל בסמטאותיה החבויות של העיר העתיקה. כך בשני הבתים הראשונים של השיר.

בבית האחרון המשורר עומד בחדרה של תהילה. מול המים שנגרו ממיטתה לאחר שטיהרו את גופה של תהילה ומבקש על עצמו טהרה – מבקש הוא להידמות לדמותה של תהילה. לקבל ולו מעט מצדקותה וקדושתה.

וכך מתואר חדרה של תהילה:

"מנוחת השקט היתה בחדר, כבחדר תפילה לאחר התפילה. ועל קרקע החדר ניגרו שיירי המים שטיהרו בהם את תהלה".

הבתים הפנימיים של השיר עוסקים בתהילה עצמה. המשורר מגיע לרחבת הכותל.

באותם הימים, ימי המנדט הבריטי, רחבת הכותל הייתה צרה מאוד וחסומה על ידי בתים

(בתים אלו נהרסו לאחר מלחמת ששת הימים).

ברחבת הכותל, כותב השיר רואה ספסל הפוך.

לעומתו בסיפור, תהילה היא המגיעה לכותל באחד מן הימים ורואה זקנה חולנית היושבת על ספסל, ספסל שאסור היה להביאו לרחבה עפ"י חוקי המנדט הבריטי .

"חולנית אחת זקנה הביאה עמה שרפרף לישב עליו. קפץ השוטר ובעט בשרפרף והפיל את הזקנה ונטל את השרפרף, לפי שעברה על החוק, שחקקו חוקקי המנדט, שאסור למתפלל שיביא ספסל לכותל".

אותו ספסל הפוך מייצג בשיר גם את הזיכרון לשלטון הקשה של המנדט. אך גם מייצג את האבלות שאבל היהודי על חורבן בית המקדש.

ומדוע מרגיש המשורר שהוא חקוק על ליבה של תהילה או יש לומר חקוק על ליבה של ירושלים?

כי כך כתוב בסיפור: "ירושלים מתוך שעיניה צפויות לכל ישראל כל שבא לכאן נחקק בליבנו ואין אנו שוכחים אותו".

אגב, בעיניי זה אחד המשפטים היפים ביותר בספרות העברית.

***

הסופר בסיפור נע בין המאות, שהרי תהילה הייתה בפוגשה אותו מעל לשנת המאה שלה. והסיפור 'תהילה' נע בין העבר ובין ההווה ומרחק השנים רב ביניהם. זהו סיפור הנע בין המאה ה-19 בגלות ובין המאה ה-20 בירושלים. והמשורר כמוהו גם הוא נע ומשתלשל אחרי תהילה בין החצרות והמאות.

המשורר מתוודע כמו המְספר ב'תהילה' לעברה של תהילה. המשורר מתוודע לביטול נישואיה לשרגא. ועל אובדן בניה והתנצרותה של בתה היחידה. וגם בשיר כמו בסיפור הוא מתבקש לכתוב שטר מחילה לשרגא.

שרגא היה מיועד להיות בעלה של תהילה אך מכיוון שהפך להיות חסיד בטרם התחתנו השניים, ומשום שמשפחתה של תהילה הייתה מהמתנגדים בוטל השידוך, תהילה חותנה לאחר מכן עם אחר.

על אביה של תהילה היה לבקש מחילה משרגא, כמקובל, על ביטול הנישואין, אך הוא לא ביקש מחילה היות ולא ראה צורך לבקש מחילה מחסיד שלא ראה בו יהודי אמתי.

צרות רבות באו על תהילה בעקבות חוסר בקשת המחילה, והיא קיבלה את כולן באהבה. וכל בקשתה בערוב ימיה היא ששרגא ימחל לה על עוון אביה בעולם האמת.

ולמרות צרותיה הרבות, יופייה וצדקותה של תהילה נשארו בעינם, וגם אותו שוטר בריטי שפגשה בכותל לא עמד בפני עיניה של תהילה:

"השפיל השוטר עיניו והחזיר את השרפרף".

 ועל זה אומר לה הסופר בסיפור:

"יפה כח עיניך מכל הבטחותיה של אנגליא, שאילו אנגליא נתנה לנו דקלרציא של בלפור ומשלחת בנו את פקידיה לבטלה, ואת זקנתי נתת עיניך באותו רשע ובטלת את מזימותיו הרעות".

כמה כוח יש בעיניה של תהילה, שצדקות ואהבה שבה מבטלים את הרוע בלי מילים.

השיר מסתיים, כמו שכבר נאמר, בחדר טהרתה של תהילה.

המשורר (ככל האדם) מבקש לדבוק בצדקותה ולזכות במידת טהרת הנפש של אותה זקנה מיוחדת.

ואולי אם נחפש היטב ברחבת הכותל ובסמטאותיה של ירושלים, נזכה גם אנחנו לפגוש באותה זקנה מופלאה, נזכה לראות את תהילה?

ואולי די בכך שנביט בפניהן של סבתותינו?

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.