המילים הנוראות | בחרדת קודש

מוטי מחליט לצאת מהארון. בקטנה. קודם בזעקה "אני הומו!" מול המראה בחדר, אח"כ בלחישה אל חתולי רחוב אדישים ויונים הומיות, ואח"כ בשיתוף החבר הכי טוב שלו כששניהם בנסיעה בכביש מהיר. זה כמעט נגמר בתאונה * רשומת הבכורה בבלוג של מוטי, 24, הומו חרדי, שרוצה להיות בסדר עם כולם: עם אלוקים, עם האימא הפולנייה, עם משפחתו החרדית, אבל בדרך לשם מגלה שקודם עליו להיות בסדר עם עצמו

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

בחרדת קודש

"אני הומו". היום כשאני אומר את המילים האלה בלי ממש לשים לב לעוצמה שלהם ובלי להעלות זעה קרה, דרך החתחתים והייסורים שעברתי עד הפעם הראשונה שהגיתי אותם נראית לי כמו אירוע שאירע לפני עידן ועידנים. אבל האירוע הזה – הגיית המילים האיומות הללו – קרה בסך הכול לפני חמש שנים. גם אני מופתע, חשבתי שעבר יותר זמן!

כמו כל הומו חרדי (ולמען האמת בטח גם כמו כל הומו באשר הוא) ידעתי ששיטת 12 הצעדים שלי בדרך לקבלה ולהשלמה עם הנטייה שלי תתחיל באמירת צמד המילים "אני הומו". לעצמי, לחברים, לסביבה, למשפחה וכן הלאה.

הניסיון הראשון היה כמובן לומר זאת לעצמי. כך מצאתי את עצמי בגיל 18 עומד מול המראה. לקחתי כמה צעדים אחורה למקרה שהמראה תתנפץ למשמע המילים שתכף יצאו מפי, ואמרתי בלחישה "אני הומו". המראה נשארה שלמה ושלווה, והרשתי לעצמי לומר זאת שוב בקול רם מעט יותר, "אני הומו!!"  ואז שוב בצעקה, "אני הומו!! אני הווומוווווווווו!!!!!!!"
בפעם הראשונה נשמעו בחלל העולם שתי המילים האסורות, האיומות, המבישות, יוצאות מפי בדחילו ורחימו. הרגשתי כאילו עשרה ליטרים של פחדים ותסכולים נשטפים ממני החוצה, כאילו נפטרתי מלבה רותחת ששהתה בתוכי זמן רב מדי. הרגשתי משוחרר!!! הרגשתי אמיץ כל כך, נועז כל כך, מהפכן אמתי!

מהמראָה הביטו בי פנים די מבסוטות ודי מרוצות; פנים שהרגישו שזה עתה התחיל הצעד הקטן שלהם בדרך למסע של אלף קילומטרים.

שנה אחרי, שנה שבמהלכה השתדלתי לומר את המילים הללו לעצמי בכל פעם שאוזניים סקרניות לא היו בטווח שמיעה ממני, החלטתי לעשות וליישם עוד צעד אחד מ-12 הצעדים להומו המתחיל – לומר את המילים האיומות ליצור חי שאיננו אני.

יצאתי לסיבוב קצר ברחוב, איתרתי כמה חתולי רחוב שנראו לי משועממים מספיק, התקרבתי אליהם, ובדיוק כשהם שלחו לי את המבט של "לברוח עכשיו או שיש לי שהות לסיים את שאריות הגפילטעפיש שמצאתי?" אמרתי להם את צמד המילים האסורות. כך גם נהגתי עם  כמה יונים הומיות.

לשמחתי, החתולים לא הפכו למפלצות ירוקות וכועסות, הם פשוט המשיכו לחטט באשפה וללקק את עצמם באדישות, והיונים לא ניסו לתקוף אותי אלא המשיכו להיות יונים הומיות שעושות מה שיונים הומיות עושות בדרך כלל – הומות ומפלרטטות.

נהניתי מהקונספט מאוד. ובחצי שנה שאחרי – בכל פעם שהייתי לבד וזיהיתי חתול רחוב במצב רוח טוב, הייתי מתקרב ולוחש לו את המילים "אתה יודע משהו? אני הומו!!!" אילו החתולים החמודים האלה היו יכולים לדבר, הם בטח היו צועקים עליי "תעזוב אותנו כבר אידיוט! כבר הבנו שאתה הומו! איזה דרמה קווין, תנסה להיות חתול רחוב ואז תדבר".

שנה וחצי אחרי, עם ביטחון עצמי קצת יותר גבוה ועם פחות מחשבות ביעותים על איך יגיבו ומה יגידו, אזרתי בנפשי את כל האומץ שיכולתי למצוא בכל קצוות תודעתי והחלטתי לומר את צמד המילים לחבר טוב מאוד שלי.

הייתי קצת אידיוט וביצעתי את היציאה הדרמטית שלי מהארון בפניו כשהיינו בדרך חזרה מחתונה בירושלים, באמצע כביש 1 כשהוא נוהג במהירות של 130 קמ"ש. הוא היה אידיוט כשהחליט שהתגובה הטובה ביותר למידע שזה עתה נחת עליו הוא לחיצה על הבלמים בכל הכוח באמצע כביש מהיר.

אחרי שכמעט והתהפכנו עם הרכב, החזרנו לעצמינו את הנשימה וחזרנו לשעוט על הכביש. עברנו למצב של "הלם קרב" לרבע שעה שבה היה נראה כאילו הכביש השומם והחשוך הוא הדבר המעניין ביותר בעולם כולו, ואז הוא אמר "אתה בטוח?? הומו?! לא מאלה שהם גם וגם?"

הסברתי לו ש"כן אני בטוח, אני הומו, ולא אני לא מאלה שהם גם וגם", והתחלתי לענות לו על רשימת השאלות הקבועות והמביכות שכל סטרייט שומר בעמקי מוחו לרגע בו הוא יפגוש בהומו: "זה לא כואב? איך אתה יודע? סיפרת למישהו? שיחקת בבובות כשהיית ילד?" היה קצת מביך ומעיק, ויצאתי מהשיחה איתו יותר מבולבל ממה שהייתי קודם. אבל המשוואה של חבר-טוב-שמגלה-שאני-הומו-ונשאר-חבר-טוב-שלא-מסגיר-אותי-לידי-עצת-נפש-או-למחנה גולאג – משוואה שהפכה למציאות ובפעם הראשונה זכיתי לראותה מתגשמת – נסכה בי הרבה מאוד כוחות ותקווה שהביאו אותי למוּכנות נפשית לצעד החשוב ביותר: לספר לבן משפחה, מישהו שאני והוא עתידים לבלות יחד הרבה זמן איכות במהלך השנים, בבריתות, בר מצוות, חתונות ולוויות, מישהו שבאמת ילווה אותי לאורך זמן.

אחי הגדול, שבעבר יצא בשאלה וחזר שוב, ויצא שוב וחזר (והפעם כשהוא על תקן דתי סופר לייט עם כיפה חצי שקל), היה הראשון ברשימת המועדפים שלי.

קיוויתי שמישהו שיוצא בשאלה וחוזר (ושוב יוצא ושוב חוזר) עשוי להיות ליברל מספיק בכדי להכיל ידיעה כזו. אבל בן דוד קרוב – שהיה בעבר גם חבר טוב מאוד שלי והיה השני ברשימת המועדפים והנכונים – היה זמין וקרוב יותר, ובעיקר עסוק פחות, ולכן כבר ניסחתי בעבורו נאום מיוחד שכמובן נפתח ב"יש לי משהו לספר לך" והסתיים ב"אבל שתדע שאני עדיין אותו מוטי שהכרת". התאמנתי עליו ושיננתי אותו היטב והזמנתי את בן הדוד לקפה ושיחה אצלי בעבודה.

ׁ(הרשומה הבאה – בעוד שבועיים. הבלוג מתעדכן בכל שבועיים ביום שלישי)

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.