מסר אל אחיי הנשואים | ורוח אלוקים מרחפת

יהושע הגיע להכרה המוחלטת והוא יוצא במסר אחרון, ככל הנראה, למי שנמצא במצב המורכב שלו: אם אתם שרוצים לשמר את משפחתכם ולהוסיף לה דבק ואהבה אתם חייבים לוותר לגמרי על כל אחיזה בנטייה, אפילו אם היא רק בדמיון ובוודאי אם היא במעשים. אין מקום לזיופים, אין סובלנות לפסיחה על שני הסעיפים * טור פרידה. או שלא

(לכל הרשומות הקודמות בבלוג – לחצו כאן)

מתוך האתר: יורם מנור

במידה רבה, ייתכן שהטור הזה הוא טור הפרידה שלי מהבלוג.

את הדברים הבאים אני מייעד בעיקר לנשואים שבנינו שתקוותם עוד לא אבדה.

באופיי, אני כנראה אדם שנוטה אל הקצוות בכל מה שקשור לענייני רוח ונפש – או הכול או לא כלום. אני יודע שההודאה הזו עלולה לשמש את אלה שממילא לא מסכימים איתי ומחפשים בכל רשימה שלי איך לתייג אותי כפנאט והומופוב, ובכל זאת נראה לי שבתחום שבו אנו עוסקים, אחיי הנשואים, ובהתמודדות שאנו מנהלים בכל יום, אין מנוס מלהיות קיצוניים, פנאטיים.

אחיי הנשואים, מי מאתנו שרוצה לשמר את משפחתו ולהוסיף לה דבק ואהבה חייב לענ"ד לוותר לגמרי על כל אחיזה בנטייה שלו, אפילו אם היא רק בדמיונו ובוודאי אם היא במעשיו. הבחירה של כל אחד מאתנו באשתו ובאשתו בלבד, בילדיו ובמשפחתיות חייבת להיות מוחלטת והרמטית. אין מקום לזיופים, אין סובלנות לפסיחה על שני הסעיפים. רמ"ח איברינו ושס"ה גידנו, הגופניים והנפשיים צריכים להיות קודש לנשותינו. הבחירה הזו והקיטוע החד אפילו של עולם הפנטזיות הוא אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי מאודי והמלחמה עוד לא קרובה לסיום. זוהי מלחמת התשה יום-יומית. אין הקלות, אין הנחות ואין אופק עדיין.

ואחרי החיתוך הכואב אודה ולא אבוש – החלומות, הם אותם החלומות, תבערת הגוף היא אותה התבערה, התשוקה נשארה כשהייתה והעיניים והלב ממשיכים לחמוד ולשוטט. הלב והגוף מבקשים לנהות אחרי דמות מעוררת, הררי מחשבות לוהטות מתדפקים עדיין על דלתות הלב והגוף ומצב החירום הופך להיות קבוע.

את ארבע השורות האחרונות כתבתי בכדי להבהיר שהבחירה המדוברת אינה ממירה. הבחירה הזו היא רק הצעד הראשון וההכרחי בדרך העולה בית אל.

בכל אותם מיליוני רגעים, הבחירה שלנו עומדת למבחן ואל לנו להיכשל אף לא באחד מהם. כישלון, ולו הקטן ביותר, הוא בדיוק מה שנדרש בכדי להחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. מדובר במלחמה עיקשת, חשוקת שיניים, מתסכלת, כואבת שמצריכה קורטוב של טירוף כי לא בכל רגע יש לך את המילים הנכונות בכדי להצדיק את המאבק, ובאותם רגעים בהם נעלמות המילים והעיניים שלך שטופות דמעות של תסכול, נשאר רק הטירוף להילחם עבורך.

אם כן מה מרוויחים מכל זה? ובכן, ראשית מרוויחים את האומץ לבחור בה' וללכת עם זה עד הסוף. שנית מרוויחים את ההזדמנות להמציא את האהבה הזוגית עם האישה. כשאני אומר להמציא את האהבה, אני מתכוון לכך שנראה לי שהמפתח לזוגיות טובה עם האישה למרות הנטייה, הוא ההבנה שיש אהבות שאינן מתיישבות על הקלסיקה של אהבת גבר ואשה אלא על אהבת X ל-Y. ברגע שאנו מבודדים את עצמנו מכל מה שלא משרת את הזוגיות שלנו אנו בהכרח מתחילים להפנות את כוחותינו פנימה אל תוך הבית. וברגע שבו אנו מבינים שהנוסחה היא להתאהב מחדש באדם שאתנו ושיש לנו כל החופש לסרטט ולהמציא את הקווים של האהבה הזו, אנו למעשה שבים הביתה, מחזירים את כל הגששים והכוחות מן השדה ונותנים אפשרות אמתית למשהו חדש-ישן להתחיל.

ייתכן שזהו טור אחרון, כי אני לא יודע אם יש לי עוד מה לחדש ועל מה לכתוב. מכיוון שביצעתי את אותה בחירה ואני מתנהל על פיה ב"ה בכל יום, בהכרח אין לי הרבה מה לספר מלבד לתאר שוב ושוב את מלחמת ההתשה. עם זאת ייתכן שייפתחו בי דברים חדשים ואוכל להביא תועלת למי שמעוניין בכך. נראה, אני עוד צריך לחשוב על זה.

יהושע

20 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יהושוע היקר! אתה יודע שבדרך כלל אני מאלה המסכימים עם המסרים שלך, אולם כאן אני חושב שאתה טועה ומעביר מסר מסוכן, המסר של ״הכל או כלום״ אולי מתאים לך למרות שהוביל אותך ( כפי שכתבת בטורים קודמים) לעיתים למקומות מאוד בעייתיים ואף מסוכנים, אולם בטור זה אתה לא מדבר על חייך האישיים בלבד אלא קורא לכלל הציבור, יש במסר זה להוביל צעירים אלי ייאוש, לדוג׳ ראה תופעת הדתלש״ים הרבים בקרב ההומואים הדתיים, אם במסר שלך התכוונת לנשואים בלבד אז ניחא, רק לעניות דעתי כדאי לחדד ולהדגיש זאת, יישר כח בכל מקרה ובהצלחה בהמשך ההתמודדות..

    1. דויד היקר. אני שמח לראות שגם אתה מבין שהמצב בו לדעתך ,ניתן לשמור על שלמות המשפחה ועם זאת לנקוט במעשים או מחשבות הפוכות משלמות המשפחה, אינו מצב אידאלי. על כך שנינו מסכימים. אנו גם מסכימים ויודעים שניתן לסחוב ככה שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים. אלא שלדעתי החיים לצד האמת, נגד התורה ותוך תחזוק שוטף של הסתרת הבגידה מחלחלים לתוך יסודות המשפחתיות ומפוררים אט אט את הכל. לא ניתן לברוח מזה כי לאמונתי כל דבר שהוא נגד דרך ה', לא יצלח.

      *התגובה ל"תרנגול כפרות" היא גם ממני אלא שאינני יודע עדיין איך לתפעל את האתר המשודרג של "כמוך".

      *ברטנורא- איש אינו יודע מה יהיה איתו גם בעוד דקה אחת, כך שוודאי אינני יודע מה יהיה איתי בעוד מספר שנים. אינני מתנהל כמי שכבר הכריע את הקרב או כמי שהוא חסין בפני כל נפילה או כישלון. אינני מתהלל כמפתח כל זמן שאני חגור ובמלחמה.

      יהושע.

      1. לא שכנעת אותי. אולי זאת לא הכוונה שלך….

        אני חושב שיש בבן אדם יש הרבה צדיים. הטיה היא אחד מהם.
        עכשיו תלוי איזה משקל אתה נותן לצד הזה. כנראה שהמשקל שכל אחד מאיתנו נותן לזה הוא שונה.

        1. משקל הנטייה כלל אינו רלוונטי, הליכה אחריה בדמיון או במעשה מגדילה אותה, גוררת את גופנו וליבנו מנשותינו ומרחיקה אותנו מה'. נתינת הדברים לשיעורים, והמיעוט בחשיבותם הם לא יותר מעוד "סיפור" שאנו מספרים לעצמינו ושבמוקדם או במאוחר יטפח על פנינו. האמת תמיד תורה דרכה.

          1. אני ממש לא מרגיש שאני מתרחק מה׳. אולי יש לי אמונה פשוטה ונכון שאני לא למדתי הרבה.
            ניראה לי שחסימת כל המחשבות והמעשים בעניין הזה גורמת לתסכול ועצבות. ואי אפשר להתקרב לה׳ כשאתה עצוב או מתוסכל.

            1. ולכן עליך, למצוא את הדרך כיצד להתקרב לה' בשמחה עם הקושי של ההתאפקות.
              דבריך הם עוד אחת מאותן מניפולציות שכולנו עושים בכדי להתיר לעצמנו את האסור. אתה מציע למעשה משוואה שאומרת אני חוטא אבל זה בכדי שאוכל להתקרב לה' כי כשאני חוטא אני שמח…
              ואני חשבתי לתומי שמצוות מקרבות לה' ולא עברות…

                  1. דויד היקר, אתה יודע היטב שאני לא מכתיב דבר לאיש. אני מדגיש כל הזמן שכך אני רואה את הדברים וזה רק אני. עם זאת בזה אני מאמין ואין לא כל כוונה להתנצל על הדברים או לצמצם אותם לכבוד מישהו. אוהב אותך גם…

              1. בן אדם לא יכול לחיות חיים של עצב ותסכול לאורך זמן ולהישאר איתן בזה. הוא ישבר חזק.
                ולדעתי אי אפשר להתקרב בצורה הזו ל-ה׳ באמת. זה לרמות את עצמך ולנסות גם לרמות אותו. ולנסות לעמוד במקום של המשליכים את עצמם לגוב האריות למען איזו מטרה נעלה (או בגרסא היותר יהודית של למות על קידוש השם) אך במקום למות כבר ממשיכים לחיות את ההקרבה העצמית. אז זה יחזיק שנה שנתיים אולי יותר. זה בסוף ישבר, ואולי (לא אולי-בטוח) פשוט יקח אותך לתהומות עמוקים וחשוכים. האם המקומות החשוכים והעמוקים האלה שנחיה בהם באמת שווים את האיסורים שאולי נעבור עליהם בדרכנו בדרך ה״הכל או כלום״?

                  1. ייהרג ובל יעבור – על שלוש עבירות.
                    בענייננו גילוי עריות.
                    לגילוי עריות יש דרגות שונות של חומרה.
                    מ״ז לא נמצא בדרגה של ייהרג ובל יעבור.

                    ובכלל, מי אמר שחייב מ״ז בזוגיות הומוסקסואלית?

  2. שלום יניב.
    משכב זכר (אם אליו התכוונת בראשי התיבות מ"ז) הוא לגמרי כלול באיסורי העריות הכלולים ביהרג ובל יעבור. הדבר אסור מן התורה ועונשו כידוע הוא הוצאה להורג על ידי בית דין אם נעשה בעדים ובהתראה או בכרת. אם יש לך מקורות אחרים שמראים שזה לא כך שתף אותנו.
    וודאי שלא חייבים לעבור על מ"ז במערכת יחסים אלא שיש כמה איסורים אחרים (פחות חמורים אמנם אבל בכל זאת…) עליהם עוברים ומעל הכל יש את עניים הבגידה (לטעמי) באשה.

    1. כן מ״ז =משכב זכר.
      למשכב זכר יש עונש מוות בסקילה (כמו שבת), והוא נמצא איפשהו בסקלה של איסורי העריות, אך אין לו עניין של יהרג ובל יעבור. כמו שלשבת אין עניין של יהרג ובל יעבור. העריות היחיד עליו יש עניין של יהרג ובל יעבור זה בין המשפחה. מאיפה אני מביא את זה? מבגרות בתושב״ע לקט מצוות ספר החינוך שדיברו על יהרג ובל יעבור. אכן לא לימוד באיזו ישיבה אבל עדיין. זה מה שאני זוכר לפחות משם.
      ואני לא אשחק את עצמי בגלל דעות קדומות ואתייחס לאיסור בדיוק במשמעות שלו – האם שבת שווה את האושר שלי ואת ההגעה אל …מבחינה נפשית? אני נוטה לענות שלא. למרות שלפי התורה נראה שכן. בכ״מ אני מתלבט בנוגע לכך. אך בכל מקרה אפשר להוציא את המשכב זכר מחוץ למשוואה..
      איסורים אחרים? אילו? שז״ל? מה עוד? תגיד לי מה שמות האיסורים ואתייחס אליהם.
      ואכן גם אני חושב שהבגידה באישה נכנס מעל הכל. אך מי דיבר על הכנסת אישה למשוואה? ואם היא כבר נמצאת במשוואה – אז מה אתה מתכוון לעשות עם יצר המין שלך?

      1. יניב היקר, במילותיך למעשה נגעת בנקודת ההבדל שבין הגישות שלנו. אני משתדל לשעבד את חיי (מתוך שמחה) לתורה ומבין שגם דברים שלא נראים לי או לא מתאימים לי אינם הופכים למותרים רק כי אני לא מאושר מהם ואילו אתה לא גורס כך האושר שלך קודם למחויבותך לתורה (כך אני מבין, תקן אותי אם אני טועה). ובעניין המ"ז טעות בידך. גם מ"ז הוא אחד מאיסורי העריות הנכללים ב"יהרג ובל יעבור".
        אגב, הבלוג הוא של הומו, דתי ונשוי…אז וודאי שהאשה היא חלק מן המשוואה…

        1. יהושע היקר, 😉
          בשורה התחתונה אתה צודק.
          גם אני ניסיתי לשעבד את חיי לתורה. במשך שנתיים. והדבר הזה הרס אותי נפשית וגופנית (ואני לא מגזים). אני אחסוך ממך את הפרטים.
          אני ממש לא רואה איפה השמחה בחייך. חוץ מבילדיך.
          אין לי בעיה לוותר על אושר למען התורה. אך לא אכניס את עצמי למצב נפשי הנ״ל למענה. זה הגבול שלי. גבול שיצרתי ממש לא מזמן.
          אלוקים יוכל להסתדר גם בלי זה. ואם יגיע לי להיכנס לגהינום על כך – ניחא. אני יודע שבשמיים יש משפט אמת אז מה שיגיע לי, אני אקבל. אני סולח לכל מי שפוגע בי. מקפיד על בן אדם לחברו. משתדל (למרות שלא מספיק) בבין אדם למקום. וכנראה שלא אחטא במ״ז. אם על זה מגיע לי גיהנום – על שלא וויתרתי על עצמיותי עד הסוף – אז ניחא. אקבל את זה. אני יכול להבין את זה.
          אך אני לא יכול להקריב את חיי ועצמיותי למען התורה ככה. בניגוד לקידוש ה׳ הקלאסי שבו אתה מת ישר – פה אתה מת כל יום מחדש. כל רגע. וזה גדול עלי.
          זה לא הופך את האיסורים מסביב למותרים, אך זה לא שווה את האושר (בכוונה של לאן שאגיע ב״הכל או כלום״…) שלי. הספיק לי שנתיים – אני לא רואה את עצמי חי כך עד שאמות. אני מסרב לחיות את חיי בתפילה למוות או לשינוי שלא יגיע. השינוי לא יגיע שהרי אף אחד מאיתנו לא ראוי לנס שהקב״ה ישנה את חוקי הטבע שהוא קבע בשבילו.

          אכן, במקרה שלך. שאתה נשוי – אני יכול לגמרי להבין שאתה בוחר בדרך זו.
          שתי שאלות לי אליך:
          1. מה אתה מתכוון לעשות עם יצר המין שלך? לדכא אותו? איך?
          2. האם אתה באמת משעבד את חייך – מתוך שמחה? איך?