פרק כד | החצי השני

ובו מצד אחד אודי ואודליה תולים תקווה בלילה הראשון שאולי יגלו שהם כן נמשכים זה לזה, ומצד שני הם יודעים שזה כמעט חסר סיכוי. ומה הם מגלים בסוף?

(לקריאת כל הרשומות בבלוג זה לחצו כאן)

החצי השני ירח

אחרי כל הרעש והצלצולים נשארנו זוג אנשים זרים שאמורים לבלות זמן אינטימי ביחד בלי התאמה פיזית ראשונית.

כשאתה הומו דתי ומגלה על עצמך את האמת בפעם הראשונה תמיד יש את השאלה אולי זה יעבור לי אם אכיר את המישהי הנכונה. אולי אם אהיה ביחסים אינטימיים עם בחורה אגלה פתאום שכל ההומוסקסואליות שלי היא רק "עורבא פרח" ובעצם אני סטרייט לכל דבר.

בחור חילוני יכול לבדוק את זה די בקלות, אבל לבחור דתי זו בעיה רצינית. אצלנו לפחות לא הייתה בעיה של הטעייה הדדית. שנינו ידענו לתוך מה אנחנו נכנסים ומה עסקת החבילה כוללת.

אודליה ספרה לי שגם לה היו אותן מחשבות ואותם פקפוקים והרהורים. מצד אחד אתה רוצה להיות סטרייט כי זאת הנורמה ולהיות הומו זה אסור וזה כרת וזה פויה וכל שאר הירקות ואתה באמת מקווה עמוק בתוך תוכך שמשהו קסום יקרה בליל הכלולות ושבבוקר תקום סטרייט למופת. מצד שני אתה מכיר את עצמך מספיק טוב בכדי לדעת שזה לא יקרה.

אז אתה גם מתפלל לנס שיהפוך אותך לדוס נורמלי ונצמד לקמצוץ התקווה הזה בכל הלב, ולכן רוצה כבר להגיע לרגע הזה. אבל מצד שני אתה מפחד (וגם יודע) שזה לא יקרה ולכן אתה מפחד מהרגע הזה שבו גם התקווה האחרונה תתנפץ. בכל מקרה, אצלי הגיע רגע האמת שם בלילה במלון בירושלים.

לא אכנס לפרטים מפני שאני דוס חשוך וצנוע וזה לא מתאים כאן, אבל הדבר היחידי שכן אני מוכן לגלות הוא שבסופו של העסק לשנינו הייתה הרגשת אכזבה. שנינו אמרנו, ממש ביחד, "זה כל הסיפור? מזה עושים עניין? לא משהו".

אבל בכל אופן חז"ל אומרים: "אין שמחה כהתרת הספקות" ועכשיו שנינו ידענו באופן מוחלט וסופי שאנחנו נמשכים לבני מינינו, ושום דבר כבר לא ישנה את זה.

פתחנו ברגל ימין את הדרך המשותפת החדשה, ונשאר עכשיו להתחיל לצעוד בה וליהנות מהחופשה החדשה והמשכרת שנפלה עלינו.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.