המסע אל הגבריות – חלק ד | משכני אחריך

אריה מספר מה בדיוק היה בסדנה. לא בדיוק בדיוק כי הוא חתום על הסכם סודיות, אבל הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומגיע למסקנה שהפתרון לנושא הוא להבין שאין בעיה בכלל

(לחצו כאן לכל הרשומות בבלוג זה)

משכני אחריך

לאחר כל ההקדמות, אספר מה היה בסדנה.

כמו שאמרתי, אני יכול לשתף בחוויות שהיו לי בסדנה, אבל איני יכול לתאר אילו פעילויות בדיוק היו שם. ובכל מקרה אני לעולם לא אדבר על מישהו שהיה איתי שם ועבר איתי את הסדנה, לא על משתתפים ולא על המדריכים.

המקום עצמו היה במקום מבודד יחסית, ובעיקר שקט, משום שבסדנה, כבכל סדנה, יש צורך בהתנתקות מסוימת, בעזיבה של השגרה שמונעת מאיתנו להתרכז בתהליך הבירור שאנחנו עוברים.

הסדנה לא הייתה טיפולית כך שלאחריה אמורים להרגיש משיכה לנשים במקום לגברים, אלא לפני שמדברים על המשיכה מבררים כמה דברים קודם לכן.

בהתחלה עסקנו בעיקר ב'אני', כמו שתיארתי לפני שתי רשומות.

היה לי קצת מוזר לעבור משהו אישי כל כך עם אנשים שהכרתי כמה שעות קודם לכן, אבל אם היו מחסומים כלשהם הם נפתחו די מהר. חלק מכך ניתן לזקוף לזכות הסכם הסודיות הכתוב, והלא כתוב, בעצם הגעתנו לסדנה – ברור לכולם שמדובר בתהליך אישי-קבוצתי, ולכן הדברים לא יוצאים החוצה. כדי להבטיח זאת חוקית חתמנו גם על הסכם סודיות רשמי.

חשוב להזכיר שאין לחץ בסדנה. אם לא מתאים לך אתה יכול שלא להשתתף בפעילות מסוימת. לא שהייתה פעילת פוגענית כלשהי, אך כאשר כל אחד פשוט מגיע עם המטען שלו, אפשר לצפות שיהיו דברים שלא כל אחד מוכן לשתף עם כולם. מה שכן היה קשר טוב עם המדריכים, ששיתפו במה שהם עברו, כל אחד והסיפור שלו. בשלב הזה נגענו קצת בנושא של המשיכה.

אחר כך עסקנו בעיקר ברגשות וברגשות מודחקים. מי שהיה בטיפול אצל פסיכולוג או מטפל מוסמך בוודאי נתקל או נגע ברגשות מודחקים במהלך הטיפול. רגש אמור להניע אותנו, אבל כאשר אנחנו מפרשים אותו לא נכון הוא הופך למחסום במקום למנוע.

בסדנה אין מספיק זמן לטפל באמת, העיסוק בשלב הראשון הוא זיהוי הרגש, שלב האבחון. איך אומרים? ידיעת הבעיה היא חצי פתרון.

בהקשר הזה עסקנו בכמה רבדים של רגשות – החל מהרגש, דרך הרגשות הילדותיים הלא מוסברים, כולל הרגש הבסיסי החושי, וכלה ברגשות מורכבים שצריך להתאמץ כדי למצוא מה המקור שלהם. אחד המרכיבים בפסיכולוגיה הוא זיהוי הבעיה כדי שלא יקרה מצב שבו טיפלנו במשהו אחד, והבעיה נגרמת ממשהו אחר בכלל. בהקשר הזה הסדנה נותנת מעיין טעימה של מה שקורה בטיפול פסיכולוגי בכלל, ועל פי השיטה הרפראטיבית בפרט.

לא פשוט לי לתאר את החוויה שלי, מבלי לספר מה קרה בסדנה. לא רק ישבנו ודיברנו על דברים, היה דגש גם על הפן החברתי, ככה שהרבה מהחוויה בסדנה כולל את החוויה המשותפת. מה שמוסיף על הקושי לשתף בחוויה, שהיא בעצם לא רק שלי.

אני הרגשתי שכל פעילות הייתה משהו אחר, ולא ניסיתי להבין את המהלך הכולל של הסדנה כשהייתי בתוך הסדנה. וזה היה טוב לי, כי ככה יכולתי באמת לעסוק ברגש, ולא לברוח להתבוננות שכלית חיצונית.

כמו כן כתבנו הרבה במהלך הפעילויות כדי שכל אחד יוכל להמשיך את מה שהוא התחיל בסדנה עם עצמו אחרי הסדנה. ומה שעברנו לא יישאר בגדר חוויה אלא יסייע לעתיד. זה גם עוזר לראות את התמונה הכוללת לאחר מעשה, ולנסות להבין איפה הבעיה שלי, ובטיפול בהמשך יהיה אפשר לטפל בה.

עשינו כמה וכמה פעילויות חברתיות שעזרו לנו להתגבש כקבוצה ולכל אחד להיות מודע למקום שלו מבחינה חברתית. האם הוא מעמיד את עצמו בשוליים או במרכז העניינים? מהן התכונות שיש לו שהחברה מעודדת, ועד כמה הוא יכול בוחר למקם את עצמו מבחינה חברתית, או שהחברה היא זו שדוחפת אותו לעשות את זה.

עסקנו גם בביטחון עצמי ובשייכות החברתית בכלל, ובשייכות לחברה הגברית בפרט. בנושא הזה חל שינוי בעצת נפש. אם פעם במסע אל הגבריות היה מדובר על סוג מסוים של גבר, "גבר גבר" מה שנקרא על פי הסטיגמות החברתיות התרבותיות, כיום מדברים גם על גבריות אחרת, גבר רגיש, ולא כזה שצריך לוותר על האופי שלו כדי להימשך לנשים. ניתן לראות ניצנים של ניתוק בין העיסוק במגדר ובין העיסוק במשיכה. אם כי יש הרגשה קצת שזאת צפרדע שטיפה קשה למדריכים לאכול.

מה גם שהייתה הרצאה קצרה על השיטה הרפראטיבית, בתור הכנה לשלב בסדנה שבו ניסינו, כמה שנתאפשר, להתחקות אחר זיכרונות ילדות ולברר אילו מהם עדיין משפיעים עלינו. הנטרול של הזיכרון וההתנתקות מההשפעה שלו אינם מתרחשים לאחר יום או יומיים, אם בכלל, ואנחנו מתחילים להיכנס לעיסוק בגישות בפסיכולוגיה הדנות בשאלה עד כמה ניתן לעזוב את העבר מאחורה ולהסתכל לעתיד בעיניים.

בשלב הזה של הסדנה הייתה לי הרגשה שמנסים למכור לי סיפור שמתאר את הבעיה שלי, אבל הוא לא ממש במידה שלי. אני מרגיש שכל הסיפור הזה של תסביך עם הגבריות בגלל חוסר קרבה לאבא, או יותר מדי קרבה לאימא, הוא מניפולטיבי מדי, ולא שייך אליי. יכול להיות שיש בזה משהו, אבל מבחינתי, העיסוק ברגשות הוא מספיק, בלי לנסות להיכנס למה גורם לרגשות האלו, כי זה לא רלוונטי. במקרה שלנו ידיעת הבעיה היא לא חצי פתרון, ולא שליש או רבע פתרון.

אני חושב שהפתרון הוא להבין שאין בעיה בכלל.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.