הורים-תקוות-ציפיות | בחרדת קודש

אחרי שמוטי סיפר לעצמו, לחבר טוב ולבן דוד התחיל מוטי לחשוב על המעגל האחרון שמקיף אותו ועדיין לא יודע – המעגל המשפחתי. אז לספר להורים כי הם מכירים אותו טוב מכולם ותמיד יהיה שם בשבילך (לפחות לפי האגדה) או שלא לספר כי ההורים מעמיסים עליך חבילת תקוות וציפיות שלא כדאי להרוס?

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

בחרדת קודש אחרי שסיפרתי לעצמי את הסוד שלי, אחרי שסיפרתי לחבר טוב, ואחרי שסיפרתי לבן דוד התחלתי לחשוב על המעגל האחרון שמקיף אותי ועדיין לא יודע – המעגל המשפחתי.

הגיע הזמן לספר לבן משפחה לא? לשאר בשר אמתי, כזה שמכיר אותך טוב מכולם וכזה שתמיד יהיה שם בשבילך (לפחות לפי האגדה), ואם כבר בן משפחה מה לגבי ההורים? אם אתחיל משם הכול יהיה יותר קל בהמשך! יהיה לי גיבוי מלא! אם ההורים יֵדעו, המשפחה תדע. בהתחלה המחשבה על המעשה כשלעצמה גרמה לי לדפיקות לב מואצות, אבל כשהמחשבה הפכה לדיירת קבע אצלי בראש, שאר הגוף פשוט התרגל וזרם עם העניין.

בלי לשים לב, התחלתי אשכרה לשקול את זה. זה לא כזה מסובך בסופו של דבר, פשוט "לספר להורים" לכנס אותם תחת אותה קורת גג איתי, ולתת למיתרי הקול לעשות את העבודה, מה כבר יכול לקרות?! הם ההורים שלי למען השם! הכי טבעי לספר להם לא?

אבל רגע, מה זה בכלל "הורים"?

בהתחלה חשבתי ש"הורים" הם לא משהו שמישהו צריך הסבר או פרשנות עליו, כל אחד שקורא את המילים האלה אמר אין-סוף פעמים בחייו את צמד המילים  "אוי אמא!" ו"אוי אבא!" עם כוונות מיוחדות ועם רגש מיוחד, כזה שנע ונד בן כמה מצבים: "אוי אבא! איך אני שונא שאתה אומר את זה!"; "אוי אבא! איזה כיף שאתה נוסע לטיול שואה וכיף ומשאיר את האוטו"; "אוי אמא! הדג מעולה"; "אוי אמא! אני אומר לך אין כמו אמא! תשמע מה שאני אומר לך".

אבל החיים שלי לימדו אותי משהו אחר על "הורים": המילה "הורים" היא מילה משקרת ומתעתעת שמחפה בעדינות רבה על משהו כבד הרבה יותר. הניסוח המדויק של המילה צריך להיות "הורים-ציפיות-תקוות", קרי: "הורים" שיש להם "ציפיות" ממני ו"תקוות" לעתיד שלי.

עדיין איתי? יופי זה מעולה!

את ה"הורים" שלי אין ממש צורך להציג, הם הורים חרדיים סטנדרטיים לגמרי, והם לא באמת שונים מאלה שלכם גם אם אתה לא ממש חרדים. אבל אני חושב שאת ה"הציפיות" וה"תקוות" של ה"הורים" החרדיים שלי דווקא חשוב להציג ולהסביר.

עד גיל 22 הכול היה הרבה יותר פשוט. ה"תקוות" היו התפילות שאמא שלי לוחשת כשהיא מדליקה נרות שבת, וה"ציפיות" היו די פשוטות לביצוע, "תיוולד-תלמד בתלמוד תורה-תלמד בישיבה קטנה-תלמד בישיבה גדולה-בכללי אל תעשה שטויות במקום שמישהו רואה אותך".

בתלמוד תורה העניינים זרמו על מי מנוחות, עשיתי את המוטל עליי – להקשיב כמה שעות בשיעורים בלי הרבה מאמץ. בישיבה קטנה עוד איכשהו שרדתי, בעיקר בגלל כמה חברים טובים שהכירו לי את נפלאות העולם שמחוץ ל"תיבת נוח". אבל בישיבה גדולה בעיר חילונית למהדרין העניינים הגיעו לכדי כך שפשוט לא מצאתי שום עניין במבנה השייך לישיבה שלי, ומצאתי הרבה מאוד מבנים אחרים בארץ עם דברים יותר מעניינים משיעור תורה (שלא תדמינו דברים אפלים, כולה מגרשי כדורגל וסל, ואולמות קולנוע, דברים כאלה נו!). ציפור לחשה למי שלחשה שלחש להורים שלי, ואחרי קצת מריבות וצעקות, ההורים שלי – ובעיקר אמא – הבינה שזה קרב אבוד ופשוט הציבה לי "ציפייה" חדשה  שתתאים את עצמה למצב החדש, וגם היא הייתה די קלה לביצוע:

"מה שאתה עושה מחוץ לבית לא מעניין אותי, באמת. כל עוד זה לא אצלי ולא בטווח הראיה שלי תעשה מה שאתה רוצה, תלך לאן שאתה רוצה, עם מי שאתה רוצה, רק אל תספר, ואני מבטיחה לא לשאול. ובחוץ אני לא רואה, אצלי בבית זה אחרת.  אני שמחה שאתה גר איתנו ואתה תמיד אהוב ורצוי כאן, רק תתחשב גם ברגשות שלי – כאישה דתייה ומאמינה, אל תעשן במרפסת כל מיני שטויות, אל תלך לי עם כל מיני מכנסיים בכל מיני צבעים בחוצות בני ברק, אל תסתובב עם החברים המוזרים שלך בעיר, אל תשמע מוזיקה של משוגעים בקולי קולות, אל תשאיר ספרים חיצוניים וסרטים של הגויים על המיטה, ובכלל, את כל מה שיש לך בחדר, דברים שאני לא רוצה לראות תכניס לארון הנעול בשביל זה שמנו לך עליו בריח! ותנעל אותו תמיד!"

פייר אינאף, לא? ה"ציפייה" הזאת הייתה שם הרבה לפני נאום ה"דונט אסק דונט טל" של אימא שלי, ומאז ומעולם היה לי "הארון עם הבריח" (ועליו בפעם אחרת) ומאז ומעולם הוא היה אחלה סידור. בלי הרבה צעקות ומריבות יש לי 250 ספרים חיצוניים קבועים, 9 ג'ינסים וכ-15 חולצות, וכמה עניינים אחרים שהשתיקה יפה להם, רוב הפריטים בארון מתעדכנים ומתחלפים, אבל המחלקות נשארות תמיד: תרבות ובידור, הנְעלה, ביגוד, אביזרים נלווים. יש מקום לכולם, וחוץ ממני אף אחד לא רואה אותם בבית. זאת בדיוק ה"ציפייה".

עדיין פשוט וקל לביצוע.

אבל אחרי גיל 22 נראה שיש משהו אחר לגמרי שדורש נוכחות והקשבה. "ציפייה" ו"תקווה" חדשות וגדולות הרבה יותר, כאלה ששום ארון עם בריח לא יכול להסתיר.

האמת שגם הם היו שם תמיד. אבא שלי תמיד ידע להפתיע אותי ב"יש לי שידוך מהסרטים בשבילך אני מקווה שהפעם תקשיב באמת" מוכר ורגיל, כזה שבדרך כלל מקבל ממני את התשובה הקבועה "כשאני ארצה שאתה תכיר לי בחורות אני בהחלט אפנה אליך" שמקבל את ה"מה אני כבר יכול לצפות ממך אם אין לי אפילו עם מי לדבר" וחוזר חלילה.

לזכותו ייאמר שהוא לא מתייאש ולא מרים ידיים, אבל בדרך כלל זה לא עובר את שלב ה"אם תרצה לשמוע תגיד לי". אבל כשעברתי את גיל 22 הגיעה אחת כזו שממש הייתה קשה לעיכול. לא ההצעה, מהצעות אני לא מפחד, אלא הפעם ה"ציפייה" וה"תקווה" הרגילים שיש בכל הצעה הפכו בהצעה הזו לגדולים ומאיימים הרבה יותר, והכול בגלל הגיל כנראה. אחרי גיל 22 לא מעניין אף אחד שהיית "סביר" במוסדות הלימוד עד היום ושהסתרת את כל השטויות שלך בארון עם הבריח. כשמגיע הדומסדיי אתה ניצב בפני אתגר אחד מיוחד: למצוא כלה!!!

אם עד עכשיו כל הצעה הייתה בסך הכול נסיון להקדים את הגאולה, ההצעה הזו נשמעה ממש כמו הצעת תרופה אחרונה לחולה שנוטה למות.

ישבנו יחד במרפסת וליהגנו פוליטיקה, ואז אבא שלי נזכר שיש לו משהו חשוב לספר לי. "אוי תקשיב! שכחתי להגיד לך! עזוב עכשיו את בוז'י שמוז'י, תקשיב! אני יודע שאף פעם אתה לא מסכים לשמוע הצעות שיש לי, אבל את זאת אתה חייב לשמוע, פעם אחת אל תהיה עקשן 'אזוי ווי אפרט' ("כמו חמור" ביידיש) ותשקול את זה ברצינות. תקשיב זה גדול וזה בול בשבילך! בחורה מבלגיה! כן כן! אל תסתכל עלי ככה! יש שם חבר שלי, ניסינו לעשות פעם איזה עסק, בסוף לא הלך לא משנה, קיצור יש לו בן דוד שעובד בקיוסק-מקווה בשכונה, הוא היה פעם בחתונה של שמילוק, נו שמילוק! זה השמנדריק עם הסקודה שפעם לקח אותנו טרמפ מהבר מצווה של יענקי, לא? לא משנה תקשיב, הוא שמע מאיזה אחד שמביא לו את האערבעס והקיגל ביום שישי, שיש איזו בחורה שקצת עושה בעיות, יש לה אייפון ופייסבוק, היא אוהבת מסיבות וריקודים והיה לה חבר או משהו, אבל הכול בשושו רחוק מהבית שלה! כמוך! בדיוק כמוך! תקשיב, זה גדול! כל העולם בטוח שהיא "הכלה הבתולה המהוללה" שלומדת בסמינר עם פנימייה איפשהו ליד אלבניה, יש לה סיפור כיסוי מעולה וזה עובד! גם עליך חשבו עד לא מזמן שאתה "תורתו אומנותו" מה אתה מתפלא? וכמוך היא גם לא צעירה תכף 22 וההורים שלה מחפשים לה דחוף שידוך, אבא שלה נורא עשיר, יש לו איזה שבעים מוסכים בבלגיה, או שאֵלה גלידריות, ויש לו רק 7 לא משנה קיצור משפחה משהו משהו, היה להם איזה סבא אדמו"ר חשוב שהלך בשואה ויש להם בית שלא ראית! עם שלוש קומות ככה!!! הם קצת מרובעים והם לא יודעים עברית, אבל מה אכפת לך? אתה צריך אותם לשבתות וחגים אולי קצת בייביסיטר, ועדיף לך שהם לא ידברו איתך כי הם חופרים, משפחה נחמדה מאוד! והאבא דיבר עם ההוא, תכלס, הוא מוכן לתת שתי דירות קטנות. תגורו באחת ותשכירו, ומוסך/גלידרייה אחת. אל תדאג אתה לא דורך שם, הגויים עושים הכול. תבין זה עסק לכל החיים! איך היא? היא לא נראית משהו ככה אמרו לי, אבל אחרי גיל 40 כולם אותו דבר, ובכלל מה זה משנה?! אתה יפה?! מה זה יפה?! אתה מתחתן עם היופי?! אני אומר לך שזאת הצעה גדולה! תגור בבלגיה! תלמד קצת שנה שנתיים בכולל שם, בערב תסחור ביהלומים תעשה כסף ותהיה לך משפחה מפוארת, ואחרי עשר שנים תעשה ויברח עם המשפחה שלך לארץ ותחיה כמו הגרף פוטוצקי עם פונטיאק בחצר!

אתה רוצה להכיר אותה? מה יש להכיר?! יהיה לך מספיק זמן איתה אחרי זה! הכי חשוב שזה הפתרון המושלם בעבורך! תבין, אנחנו כל השנים טעינו במחשבה שלנו, רבנו איתך על כל שטות כי חשבנו שהדברים שאתה עושה יפגעו בעתיד שלך ובשם שלך בשידוכים, זה יכול להיגמר באסון! אם היו יודעים מה אתה עושה, לא היה לך בכלל סיכוי לקבל בחורה נורמלית, אולי חוזרת בתשובה, אולי! אבל המזל שלך זה שאתה כמו הבחורה ההיא! עשיתם את הכול בשושו, אף אחד לא יודע כלום, ערמומי מצידכם ולכן אתם מתאימים, זה שידוך בול בשבילך! אתה צריך לנצל את זה עד הסוף! תתחתן איתה, תשחק את המשחק בחוץ, בלילה אף אחד לא יראה אם אתה תיסע איתה לאיזה מסיבה בעיר השכנה! זה אירופה חבוב! רכבות עניינים, מי יזהה אתכם? תעשו מה שאתם רוצים, תקימו משפחה נורמלית, יהיה לכם את החיים שלכם בשכונה ואת כל השאר איפה שתרצו! זה התיקון של שניכם! של כל בחור או בחורה שעושים בעיות, אני צריך להקים אתר כזה. נקרא לו: שידוכים לעושי ועושות בעיות. וזה הפיתרון היחידי בשבילך תבין, התקוות היחידה שלך היא להתחתן ומהר! להקים בית בישראל!

אם תגיד לא ותכף תגיע לגיל 25 תהיה רווק זקן ומי ייקח אותך לבת שלו? וגבר לבד עושה הרבה שטויות, כבר ראינו את זה איתך! אתה חייב להתחתן! ויש לך פה תקווה ענקית ביד! מציאה של ממש!"

אז נכון שגם את ההצעה הזו דחיתי על הסף ב"טוב תן לי לחשוב על זה" שהביא את אבא שלי להבין ש"טוב כמו שחשבת על ההצעה של ההוא מהאתרוגים", אבל היי, אני כבר בן 22 ושעון שידוכי החול מתקתק ואוזל!

ועם כאלה "הורים", עם כזו "ציפייה" ועם כזו "תקווה" לעתיד כה קרוב, אני כבר מפחד להתעסק.

הרבה יותר מסובך לספר סוד אפל ומעיב כמו שלי לכאלה "הורים".

עד כאן ההסבר למה לא לספר להורים. או מדוע קשה לספר להם. לשמחתי או שלא, כשהשאלה אם לספר להם או לא הייתה ממש בוערת ולוהטת הייתי בקשרים טובים עם "המבין הגדול בעולם בענייני הורים-ציפיות-תקוות ובעיקר בענייני ההורים-ציפיות-תקוות של מוטי" הלוא הוא אחי הבכור (שבעתיד יקבל רשומה וחפירה המיוחדות רק לו) מנחם aka מני, והתשובה שלו מה יקרה אם אספר להם האפילה על כל החלומות ועל כל ההשערות שלי, ולכן היא תזכה לרשומה נפרדת.

על התשובה המפורטת, על הנבואה הדי זועמת, ועוד מלוא חופניים חפירות כמעיין המתגבר, ברשומה הבאה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.