השיחה עם הפסיכולוג | ערב אור

אורי משוחח עם המטפל שעליו המליץ ראש הישיבה, ובסיומה הוא בהלם, בחוסר אונים, והוא רק רוצה לצרוח – הטיפול יקר וארוך, ואין סיכוי שהוא יערב את ההורים. אז מה עושים?

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

ערב אורסדר ערב. שוב יושב לבד, ספר פתוח. ראש מפוזר. החברותא לא מגיע, שבועיים שהוא מגיע לסירוגין, וזה מרגיז כי עכשיו אני צריך שהוא יהיה, כי כשהוא נמצא אני לפחות נראה לומד, וכשהוא לא נמצא אני שט במחשבות, טס בדמיונות, מחשב חשבונות, והספר ממתין לידי שאעיף אליו מבט.

ואז הרב הגיע. הוציא את הנייד ואמר "זה האיש, שלחתי אליו כמה אנשים שהיום הם נשואים, תתקשר אליו". הרב נתן מספר, רשמתי אותו בצד האחורי של מחברת הגמרא שמאז התוודיתי לפני הרב על הנטייה המחברת לא מתמלאת כל כך כי הראש התמלא במחשבות וטרדות. רציתי לדחות את השיחה לאחרי הסדר אבל זה כבר דגדג לי, יצאתי וחייגתי את המספר.

הוד רוממותו לא ענה. ניסיתי שוב, הוא לא ענה. והצקתי ובקשתי מה' שיעזור לי וניסיתי ובסוף הוא ענה.

עד לפני אותה שיחה חשבתי שהתהליך כולל חמש-שש פגישות פעם בחודש-חודשיים, פגישה תעלה 50–100 ₪ ואני אגרד את הסכום והכול יהיה בסדר. מסתבר שלא כך, וכך התנהלה השיחה:

-"שלום".

-"שלום מדבר אורי. הרב שלי מהישיבה (שם הישיבה) שלח אותי אליך כי יש לי בעיה שאתה מטפל בה".

-"אהה תמסור לו ד"ש. אני מטפל בהרבה בעיות, תהיה יותר ספציפי".

-"אני לא נמשך לנשים".

-"אהה יפה שאתה ישר מודה לפניי ו…"

-"רגע, כמה פגישות משך התהליך?"

-"תראה אי אפשר לדעת, זו תקופה של בין שנה או קצת פחות עד לשנתיים וקצת יותר".

-"כל כמה זמן פגישה?" אני מנסה להמשיך לדבר ולא לתת להלם להישמע בטלפון.

-"פעם בשבוע". לעזאזל!

-"וכמה עולה מפגש?"

– "300 ₪ ל-50 דקות".

-"וזה המחיר בדרך כלל או שאתה יקר במיוחד?" חסר טאקט, אבל ממה אכפת לי?!

-"יש גם ב-400 ויותר".

-"טוב אדבר אתך, תודה רבה".

-"ערב טוב, בהצלחה".

כאפה לפרצוף. הלם. חוסר אונים. רציתי לצרוח.

באתי לרב שוב, "הרב זה יקר בטירוף", אמרתי לו, את האמת שהיה לי ברור שאני דרך נכונה, שה' לא יעזבני, לא ידעתי איך ומתי, אבל ידעתי שהכול יהיה טוב ושהדרך היא טובה. קיוויתי שאולי יקרה קסם והרב יגיד שהוא מוכן לפנות לתורמים של הישיבה שיתנו לי כסף בעבור הפגישות. הרב שוב היה עסוק ואמר שהוא ממהר.

התפללתי, ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי, אני רוצה, אני רוצה להתחתן עם אישה ולהביא ילדים וכיוון שכך התורה מצווה, בוודאי לי, שאֵ-ל שדי לא ימנע ממני זאת.

בוקר. הרב ניגש אליי אחרי התפילה, "אתה צריך לדבר עם ההורים שלך, הם צריכים לדעת וגם הם יעזרו לך עם הכסף". אם יש מישהו שלא צריך להיות מעורב בזה – אלו ההורים שלי. וכך אמרתי לו "הרב, כולם שידעו, רק לא ההורים שלי, אני לא מספר להם".

"למה?" שאל הרב, "זה יצער אותם?", עשיתי מבט של 'כן' והרב הגיב "זה חלק מזה, אין מה לעשות".

המבט המשיך להגיד שאין מצב והרב שאל "יותר מִיְצַער אותם?" ואני אמרתי "כן", והוא אמר שעוד נדבר על זה אבל מאז הוא שכח. מזל שהוא עסוק, לא ממש ראיתי מאיפה אני מוצא את הכוחות לפתוח את פרשיית "הוריי ואני" לפני מי שאלמד אצלו לפחות עד סוף השנה הקרובה.

התפללתי, המשכתי לבקש מהשם שינחני באורח מישור, והחלטתי שאני עושה את דרכי לדרך הנכונה, ומשם כל מה שאני עושה יהיה לשם שמים, ומכאן ארצה לעשות הכול למען שמו באהבה. כך השתדלתי, האמנתי, התפללתי, קיוויתי, וכל זה היה לפני יום הכיפורים. ואז הגיע חג סוכות בבית. בבית הוריי.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.