מאין יבוא עזרי | ערב אור

אורי מדבר עם אביו שבשמים, שם את מבטחו בו, ובמקרה מגיע לפורום של הומואים דתיים שם הוא מגלה עולם שלם

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

ערב אוריום כיפור עבר והגעתי הביתה. עכשיו עם כל מה שרץ לי בראש ומתרוצץ בכל חלק בגוף, עם כל זה אני צריך להיות בבית במשך שלושה שבועות, ביישוב, עם כל המשפחה, כשבאים אורחים וחברים וכל הזמן הזה אני צריך להיות נחמד וחייכן בעוד בפנים הר געש ענקי בוער בוער ובוער, אך למרבה המזל אני בעל תדמית חייכנית חזקה ועקשנית מדי כדי שמשהו יתפרץ, בהמשך יסתבר שגם התדמית קשורה לעובדה שאני לא נמשך לנשים.

יום אחרי יום כיפור הלכתי לכותל, רציתי להתפלל לקב"ה באמת מכל הלב, לנסוע עד לשם כדי להתפלל שיכוון אותי, שידריך אותי, שיצמיח בי כוחות חדשים מתוך הכאב הזה. אימא לא כל כך הבינה מה פתאום בוער לי להגיע לכותל, "בין כה אנחנו נוסעים בחול המועד עם כל המשפחה" היא אמרה, אבל אני אמרתי לה שאני רוצה ממש ללכת עכשיו ושלא הייתי בכותל זמן רב ושאם אלך פעמיים לא יקרה כלום. היא עדין לא הבינה מה יש לי וממתי נהייתי זקנה ממאה שערים שרצה כל שנייה לכותל לקרוא תהילים, אבל היא רגילה שיש לי יציאות ואני לפעמים יוצא לדברים לא שגרתיים והיא לא הפריעה ולא שאלה עוד.

נסעתי לכותל, כשעה נסיעה מהיישוב ועוד נסיעה בתוך ירושלים ואחריה הליכה של כ-20 דקות. חשבתי שלהיות עם עוד אנשים זו בעיה, מסתבר שלהפך, הישיבה לבד בנסיעה הייתה כמו דממה שאפשר לשמוע בה כל רחש קטן, וכשהייתי לבד דממת המחשבות החזירה אותו לאותם רגעים מול הרב, סטירת הלחי בשיחת הטלפון, התחושות הנוראות והמתח. ושוב התחילו השיחות בראש בין הקולות השונים "אולי הכול שטויות, הרב יישכח", "מה יש לך? אתה נמשך לגברים ותטפל בזה", "אתה זוכר שבגן כל הזמן נישקת בנות","יש בת שמושכת אותך היום?" "מתי פעם רצית לנשק בן?!" ועם המטען הכבד הזה הגעתי לכותל.

נעמדתי מול קיר האבנים המחבק, פרקתי את מה שהיה לי על הלב כאילו הבאתי מנחה גדולה לאבא שבשמים.

"אבא, אבא שבשמים, אבא של כולנו, אני רוצה להיות רגיל, אני רוצה להקים משפחה גדולה עם יראת שמים, בית של תורה ואהבה שלמה עם אשתי מכל הבחינות. אני רוצה להקים משפחה כמו שציווית בתורתך. אני יודע שאני בדרך הנכונה ושאני מוליך אותי אל הטוב, אני לא יודע מאיפה יהיה לי כסף למפגשים עם איש מקצוע שמטפל בהומואים, אני מבקש ממך שהוריי לא ידעו. אני מאמין שאני עושה משהו נכון ומבקש ממך שאעשה אותו בלי מכשולים ובלי מניעות.

אני לא יודע מאיפה לשלם מה שצריך לשלם, אני לא יודע מה צריך לעשות ואיך אך דבר אחד ודאי לי. אתה איתי, וכמו שכיוונת אותי עד עכשיו והבאת לי את הרב ואת אליהו ודאי לי שכך תתמכני ותנחיני באורח מישור".

נעמדתי שם והתפללתי זמן רב, ותפילה מהלב, כך מסתבר, לא חוזרת ריקם.

כשיצאתי מהכותל הרגשתי טוב בהרבה, הרגשתי התקדמות, אני יודע שלא הייתה עוד שום התקדמות בפועל, אבל שפיכת הלב לפני בורא עולם חזקה אותי והעמיקה בי אמונה גדולה שיהיה טוב.

חזרתי הביתה, והכול היה רגיל, מדי פעם בפעם עלו בי המחשבות וצבטו בלב, אבל הצלחתי עדיין לשדר עסקים כרגיל וחיוך אופייני על פניי. ידעתי שהיום כל דבר נמצא, איך לא, באינטרנט. בהזדמנויות שונות או מהטלפון או כשהייתי לבד בבית וגלשתי דרך הגוגל Chrome המוסתר, כמו כל דתי לאומי האתר הראשון שהכרתי שעוסק בנושאים אילו היה "עצת נפש". נכנסתי לאתר והגעתי ישר לפורום "נטיות הפוכות הומואים וגייז", שם נחשפתי לעולם שהיה זר לי לגמרי. נוער עתיר משברים ודיכאונות וניסיונות להתעודד, והרגשתי שזה בוודאי לא המקום שלי. בפעם הראשונה התנתקתי מהאתר בבהלה, 'זה לא מי שאני' אמרתי לעצמי, 'גם אם יש לי בעיה, אני לא אומלל, אני לא מסכן, לא חי בהזיות ולא שפל וקטן'. אבל אחרי שהייתי חסר אונים נכנסתי שוב ושוב ואפילו כתבתי שם כמה פעמים.

לאט-לאט גיליתי בפורום דברים חדשים, על הומואים, על עמותות, על הומואים דתיים, על נטיות באופן כללי, על נפש האדם, אבל בעיקר כמה דברים מרעישים. על עצמי. על הדלת שפתחתי בעקבות הפורום של "עצת נפש" – בפעם הבאה.

 

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.