ארבעת המופלאים | בחרדת קודש

מוטי ממשיך את תהליך היציאה מהארון שלו בפני בני משפחתו ברוכת הילדים. לאחר שפסל חלק בשל גילם, וחלק בשל הערות הומופוביות, הוא נשאר עם ארבעה שאותם הוא יוכל לשתף בסוד שלו

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

בחרדת קודש

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בטח יודעים ש"לספר להורים" היה מהלך שנועד לשרת מטרה מסוימת מאוד – סיפרתי לעצמי, סיפרתי לשאר בשר, הגיע הזמן לספר לבן המשפחה הקרובה, ואם כבר למה לא להתחיל עם ההורים. זוכרים?

הרבה לפני כל הבלבלות והחרדות מהעיסוק בשאלה "מה יקרה אם אספר להורים" השאלה היותר רלוונטית והיותר פרקטית הייתה "איזה אח או אחות שלי יקבלו את הבשורה הזו וימשיכו לנשום עצמונית".

תבינו, יש לי עשרה אחים, ורק שני הורים, כולם חרדים אדוקים (למעט אח אחד שהוא רק אדוק), ככה שצריך לבדוק טוב טוב את הקרקע לפני שמנחיתים עליהם פצצה כזו. אבל עדיין, למצוא אחד מעשרה שיתאימו לשיחת "הבהרה וגילוי" מהסוג הזה קל יותר מלמצוא אחד מתוך שניים, אבל עדיין למרות הריבוי המספרי הזה – שלראשונה בחיי הפך למבורך – המלאכה שלי הייתה קשה. אברכים ואברכיות בחורי ישיבה ובחורות בית יעקב לא בדיוק מכירים הומואים ולסביות, ואני בספק אם הם פעם ניהלו שיחה הגונה עם אחד כזה מוצהר ולא מתבייש; ובִכלל, לא באמת שמעתי אף אחד מהם מדבר על הנושא או מביע דעה בנושא.

בשביל להבין לפחות קצת מה היחס שלהם לנושא הייתי חייב לאתגר אותם, וכשאתה רוצה לאתגר מישהו הכי טוב זה פשוט לשחק איתו שעשועון קטן שנקרא "להרים לו להנחתה" ולקוות שהוא יסיים בנגיעה עם וולֶה רב משמעות, כזה שלא ישאיר לך מקום לספק, לטוב ולרע.

אני פשוט צריך לחכות לסיטואציה ולזמן הנכון, לראות שהנושא עלה ולהתעקש על קבלת פידבק ברור והחלטי מהצד שלהם.

הכנתי רשימה של כל אחד ואחת מהם/ן, ולצערי הרב שלושה נפסלו על הסף מפאת ענייני גיל ונשארתי עם 7 שמות ועם רשימה – יחס של אחד לשבע! אילו היה טופס טוטו כזה הייתי מתעשר בקלות!

המזל האיר לי פנים ולא הייתי צריך לעבוד קשה בשביל למצוא זווית וסיטואציות מתאימות להרמה, ועל הדרך התברר לי שגם לאברכים ואברכיות יש דעה מוכנה מראש על הומואים ולסביות.

הסכיתו ושמעו.

הראשון שהשתתף בשעשועון ההרמות שלי, אכן סיים בוולה לחיבורים ונמחק בצער רב מהרשימה – האח-השלישי לכתר. בסיבוב קניות שעשיתי איתו בשוק מחניודה ראינו זוג הומואים הולכים יד ביד, אחי הסתכל עליהם בהלם כאילו ראה חד קרן צועד יד ביד עם צ'ופאקברה וכשהם יצאו מטווח שמיעה הוא ירק על הרצפה ואמר "הומואים בירושלים!! מה כבר הם מחפשים פה?! לא מספיק שהם כבשו את תל אביב?! וחוץ מזה בטח הם קופאים למוות עם הגופיות והכול". המשכנו ללכת והשיחה המשיכה על אותו הגל, הוא קונן על ההידרדרות של ירושלים עיר הקודש, הוא קונן על הפולשים הלא רצויים שמשנים את צביונה של העיר, על המסעדות והברים שאינם לרוחו ולרוח העיר, אבל בכל פעם שהיה נשמע כאילו הוא מיואש מהעיר הוא דאג לציין ש"אבל לפחות לא רואים פה הומואים מסתובבים בגאווה כמו בתל אביב, זה גם משהו!"  רציתי להסביר לו שתל אביב באמת עיר מטונפת, אבל הרבה יותר פיזית ומילולית, הרבה פחות "נפשית" ו"רוחנית"  אבל בקרבות אבודים אני לא משתתף, ולכן השם נמחק בלי אומר ודברים.

השנייה שהשתתפה בשעשועון ההרמות סיימה בהקפצה קלילה מעל השוער ונמחקה גם היא בצער רב אבל בנחישות אדוקה – האחות-השישית לכתר. לקחתי אותה טרמפ בהזדמנות כלשהי, ובחדשות בדיוק דיברו על הרצח בברנוער. היא הקשיבה קצת לשיחה בפנים חתומות וכשיצאו לתשדירים היא כיבתה את הרדיו בגידוף קליל ואמרה "מסכנים הילדים האלה שם, באמת שמסכנים!" הלב שלי כבר צהל.  אמנם מסכנים זה קצת מעליב אבל לפחות זה ממשפחת המילים הסימפטיות! אבל מהר מאוד הוא שקע בעצב עמוק כי האחות סיימה את ההתייחסות הנדירה הזו שלה לנושא ואמרה "תבין, הם מגיעים לברנוער הזה עם בעיות מהבית, אבא מכה, אימא לא מתפקדת, ואז מספרים להם שהם הומואים! יש שם אנשים נחמדים שמדברים איתם על הכול, יעני עוזרים להם, ובלי שהם שמים לב הם הופכים להומואים, ממש כמו החמורים בפינוקיו, אבל מסכנים, באמת שמסכנים".

עמדתי לשאול אותה "מילא פינוקיו והחמורים, אני עוד מבין, חמורים זה כסף טוב, אפשר למכור אותם לכל מטרה כמעט. אבל הומואים?! למה שמישהו יהפוך אנשים להומואים? מה הוא יעשה איתם?!" אבל הבנתי שזה קרב אבוד.

השלישי והרביעי שהשתתפו בשעשועון ההרמות-סיימו שניהם בדרדלה מעפנה אחרי השמטה של השוער, אבל נמחקו באותה החלטיות כמו כל השאר, אחיי התאומים הרביעי והחמישי לכתר. נסענו יחד באוטובוס מבני ברק לירושלים, ובאחת מהתחנות עלה בחור נאה ועליז מאוד, לבוש בצבעים זועקים וכל כולו הוד והדר. הם וכל נוסעי האוטובוס ליוו אותו אל המושב במבטי שטנה ובוז וכשהוא שקע אל האוזניות שלו הם לחשו לי "לא יאומן אבל בטח הוא הומו! איזה גבר ילבש דבר כזה?! הומו באוטובוס לירושלים! כזה דבר עוד לא ראיתי, קטע!" המסקנה שלי מהמשפט הזה הייתה מעורפלת משהו ולכן לחשתי חזרה בחשש קטן "נו, ואם הוא הומו?!" הם הסתכלו כאילו הצעתי להם להצטרף לכת של כורש ואחד מהם החזיר לי בפנים עצבניות במיוחד "אתה באמת שואל?! בגללם כל הרעידות אדמה והכל! בגללם חיילים מתים. נו שמעת את הרב *** נו מה איתך! זה גם מפורש בגמרא!" לרגע אחד היה נראה לי שהאוטובוס כולו עונה אחריהם אמן, אבל אני בסך הכול הייתי קצת בהלם, הוא בסך הכול אוחצ' חביב מאוד, לא נראה לי שיש לו עסק עם הצונאמי ביפן, אבל המסקנה שלי לפתע הייתה ברורה מאוד: עוד שני שמות נמחקו לי מהרשימה!

התחלתי בעשרה שמות, שלושה לא עברו עדיין את הגיל המתאים, ארבעה הביעו דעה נחרצת בעליל, והרשימה המפוארת שלי נראית לי פתאום קצת פחות ראלית.

גם שעשועון ההרמות נראה לי פתאום מדכא ומייאש, ככלות הכול מה הטעם לשחק משחק שתמיד תמיד מישהו מנצח בו באופן חד משמעי, אם אין לך איזה רווח אישי מכל העניין? מה הטעם לבחון אותם ככה אם התשובות שלהם ברורות ונחרצות ככה, ותמיד לצד הלא נכון.

וכמו משמים מישהו שמע את הטרוניה שלי, ושלושת השמות האחרונים התאימו את עצמם לתפקיד "זה שייחשף לסוד האפל" כשאף אחד מהם אפילו לא טורח להשתתף בשעשועון שלי.

האח הראשון לכתר-הראשון הנושא את שמו, מנחם aka  מני מהטור הקודם.

סתם כך נזכרתי בסיטואציה שקרתה לפני בערך עשור, הוא היה בתהליכים של יציאה בשאלה, או שמא הוא היה אז בתהליכים של חזרה בחזרה בתשובה, או שמא בתהליכי שוב יציאה-חזרה-השארות בתווך, והוא גר בדירת שותפים בירושלים. בשירותים על הדלת מישהו הדביק מדבקה של דגל הגאווה עם מספר טלפון ללסביות דתיות שזקוקות לאוזן קשבת. מכיוון שאחי בטח לא לסבית העזתי לשאול אותו לפשר העניין "אה, סתם ידידה שלי פעם גרה פה". הייתי בשוק טוטאלי שאחי חלק קורת גג עם לסבית (בגיל 13 זה היה נשמע יותר מאיים), וכשתהיתי לפשר העניין הוא השיב באדישות מדהימה ש"כן יש לי גם ידידות לסביות תתפלא, זה לא משהו רע אתה יודע". עברו מאז הרבה שנים וידעתי שיכול להיות שהוא פשוט התעצל לקלף את המדבקה, אבל החלטתי שזה טוב מספיק בשבילי.

השנייה ברשימה הקצרה אך המוצקה היא האחות השנייה לכתר, מרים-מירי שמאז ומעולם היא נחשבה ל"אישה המתקדמת" של המשפחה, כזו שמעירה הערות פמינסטיות בשולחן שבת ואחת שקוראת ספרים חיצונים בכל נושא כמעט. באחת מהשיחות שלנו היא סיפרה לי על ספר שהיא קראה, ובספר מתברר היה פרק רחב מאוד על הומוסקסואליות. דעה אישית נחרצת היא אמנם לא הביעה, אבל הקאם דמינו (calm demeanor) שלה – אברכית אחרי הכול – כשהיא מדברת על נושא רגיש ומסוכן כל כך, אישרר לי בוודאות את מיקומה ברשימת המועמדים הסופית שלי.

השלישי להצטרף לחגיגה הוא האח-השביעי לכתר, אהרון. שוב נחסכו ממני משחקי ההרמות המייגעים כשהוא אמר לי פעם באחת משיחות הנפש שלנו  ש"תדע לך שאני יודע שאתה עישנת פעם בשבת, *** ראה אותך!!" אחרי שהשתיק את ניסיונות ההכחשה שלי ואת ניסיונות ההסברים שלי הוא אמר לי במילים שאין טובות הימהן "תדע לך שלי כל זה לא משנה. אתה אח שלי ככה או ככה, אני בטח חושב שזה לא בסדר לעשן בשבת, אבל זה החיים שלך! וזה לא קשור לעובדה שאתה אח שלי!"

מאז דיברנו על אין ספור מעשים שלא ייעשו שאני עושה, כשאני משתדל לא למתוח את החבל יתר על המידה, אבל כבר מהרגע הראשון של אותו משפט ידעתי שגם הוא ברשימה.

לרשימה אין שם רשמי אבל חייב להיות אחד כזה, בטח אחרי שלרשימה התווסף לו שם נוסף, אחד מאלו שנפסלו מפאת הגבלת הגיל, האח העשירי לכתר, שמואל-שימי (רמז: הוא גילה לבד).

ומכיוון שכך, הרשימה קיבלה את השם המפואר "ארבעת האחים-המופלאים-היודעים", ואלה הם:

מנחם-מני

מרים-מירי

פשוט אהרון

שמואל-שימי

ועל קורות הגילויים, השיחות, התגובות, התוצאות – בטורים הבאים ובחפירות הבאות (אם רק ייתן אלוקים ותשרה עליי תמיד רוח הכתיבה, ומי ייתן ולא תמוש המוזה ממני ומזרעי עד עולם).

9 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על ציקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

    1. חן חן על הברכות , כמו שאמר הביג בוס עמית הבלוג עולה אחת לשבועיים ואני אשמח מאוד אם תמשיך לעקוב ולהתרגש. בעיקר להתרגש זה הקטע הכי חשוב לדעתי

  1. בלי ספק, אחת הטובות בבלוג שלך, מוטי (ואני אומרת את זה בתור מישהי שאוהבת את כל הרשומות עד כה)!

    יש פה משפטים משעשעים ונהדרים.

    ולכן אני אומרת אמן באלף רבתי על המשפט האחרון שלך.

    1. ועוד משהו לאה. לגבי המשפט האחרון שלך על המשפט האחרון שלי.
      עמית עדי עד כמה חשובה שריית מוזה הטובה והנעלה בכדי שסוף כל סוף עמית יקבל ממני את הטיוטה של הרשומה שעתידה לעלות בעוד שבוע/ארבעה ימים/מחר/כעת חייה
      ולכן לי לא נותר אלא להודות לך על האמן הלבבי שלך. וככתוב " כך אמן שלך סוכר "

      1. אני מעריכה מאוד את העובדה שאתה מחוייב ללוחות זמנים. זה ממש לא קל (אני בטח לא הייתי עומדת בזה).
        רק כדי לנחם אותך – ובתקוה שעמית לא יהרוג אותי (או אותך) בגלל זה – אשתף אותך בקומיקס שפגשתי לפני הרבה שנים, ואני נזכרת בו לא פעם:
        הקומיקס הוא של קלוין והובס (הם מאוד מוכרים בארה"ב, אך בארץ קצת פחות), שהם ילד והנמר שלו.
        ברצועה המדוברת, קלוין (הילד) והובס (הנמר) יושבים בארגז חול, והובס שואל את קלוין אם הוא ביצע את משימת הכתיבה שהוטלה עליו כשיעורי בית.
        קלוין עונה שהוא מחכה להשראה, ואי אפשר פשוט להדליק יצירתיות – צריך להיות במצב הרוח המתאים.
        הובס שואל אותו מהו מצב הרוח המתאים,
        וקלוין עונה לו:
        פניקה של הרגע האחרון.

        1. לא יקירתי אם היית יודעת כמה עמל יזע ודמעות עמית צריך להקריב בכדי שאני אכן אעמוד בזמנים היית מציעה אותו כמועמד לפרס נובל.

          ואגב קלוין והובס אני דווקא כן מכיר וכבוד הוא לי שמצאת לנכון לדמות איכשהו את הסיטואציות

  2. הטורים שלך בכלל ובפרט הטור האחרון כתובים
    בחן בחסד וברחמים
    מלאים בהומור בפרודיה ובכל הבא ליד

    נהנית לקרוא

    ועוד מחמאה – יש לך יכולת מדהימה להעביר את הסיטואציה ככה שאפשר לראות, להרגיש ולהריח

    תודה על השיתוף

    ב"הצלחה רבה בכל מכל כל