פרק כט | החצי השני

ובו אודי ממשיך לבית הקפה לאחר מפגש כמוך, ומתוודע לראובן וגם חוטף זרם חשמלי

החצי השני ירחנשארה קבוצה של כעשרים חברֶה שנשארו לסדר את החדר.

אחר כך היינו אמורים ללכת לאיזה בית קפה שנמצא ליד, כדי לסיים את הערב בכיף. כל כך נהניתי עד שלא רציתי ללכת אבל גם דברים טובים נגמרים בסוף.

כשיצאנו ממקום המפגש לכיוון בית הקפה היו כאלה שניהלו ביניהם שיחה ערה בעוד אני קצת השתרכתי מאחור מכיוון שלא הכרתי אף אחד. למרות שהייתי שקוע ומכורבל עמוק בתוך הפליז שלי- הרגשתי בראייה מרחבית שמישהו צועד לידי ואפילו מתאים את צעדיו לצעדיי. כשעברנו מתחת לפנס רחוב הרמתי את הראש ממעמקי הצעיף הירושלמי המשובץ שלי והסתכלתי עליו.

הוא היה גבוה, בסביבות ה-1.90, בעל שיער חלק וקצת ארוך- מין חצי קארה כזה. היה קשה לי לראות את פניו כי גם הוא היה שקוע בפליזו, אבל התרשמתי שאין לו זקן ושמבנה גופו חתיכי ואתלטי למדי. הוא הרגיש שהאטתי ואולי גם הרגיש את עיניי בודקות אותו ואז הרים את ראשו וחייך אליי.

החיוך שלו זה מה ששבה אותי. היה לו חיוך מקסים ועיניים בורקות. גבות קצת מלוכסנות, כאלה ששיוו לו מראה קצת מרושע אבל בהחלט חמוד. החזרתי לו חיוך, כמו שכתוב "ולבן שיניים מחלב". הוא הושיט את ידו למגע – הרגשתי כאילו חטפתי זרם חשמלי כאשר כפות ידינו נגעו.

"שלום"- הוא אמר בקול נעים, אך גברי – "אני ראובן".

"היי ראובן, אני אודי".

"אני יודע, שמעתי אותך מציג את עצמך שם בפנים. שמתי עליך עין עוד בתחילת הפגישה. אני מבין שזו הפעם הראשונה שלך כאן בכמוך, נכון?"

"בהחלט. ונהניתי מכל רגע. ואתה?"

"אני כבר הייתי הרבה פעמים, אבל אף פעם לא פגשתי מישהו רציני. אולי הפעם. תגיד, שמעתי נכון, אתה נשוי ללסבית? איך זה עובד בדיוק?"

התחלתי לספר לו את הסיפור שלי ומצאנו את עצמנו מדברים עד שסגרו את בית הקפה בשעה 1:30 בלילה. כולם כבר פרשו לבתיהם, ואנחנו טיילנו לאטנו לכיוון המכונית שלו (אני הגעתי באוטובוס) מכיוון שהוא הציע להקפיץ אותי הביתה.

כשסגרתי את דלת הרכב פתאום תקף אותי ריח טוב. מכיוון שהיינו בחלל סגור קטן (קיה פיקנטו חדשה, אם שאלתם) הרחתי אותו בפעם הראשונה. עצמתי עיניים ושאפתי מלוא הריאות.

"מוצא חן בעיניך? זה האפטרשייב שלי TABAC, מת על הריח הזה. לא החלפתי אותו מעל גיל 16".

"זה ריח מדהים, אבל בעצם, אתה בחור מדהים".

בדרך הביתה ניסיתי להיזכר במה שסיפר לי על עצמו – מהנדס במשרד ממשלתי בת"א, בן 28, גדל בחיפה ותמיד ידע שהוא כזה. אצלו במשפחה כולם (לפחות במעגל הקרוב) יודעים ולא עושים מזה עניין גדול.

אני חושב שראובן הוא כן עניין גדול. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך זה יתפתח.

* לשאלת רבים – הסיפור בבלוג כאן אינו אלא פרי הדמיון של הכותב ואינו סיפור אמתי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.